1. העתירות נגד מינוי מנדלבליט ליועמ"ש כבר כתובות. בשעה זאת עמלים עורכי הדין על ליטוש הסעיפים האחרונים, וכלל לא בטוח שהם יצליחו להתאפק מלהגיש את העתירות עד לאישור המינוי בממשלה.
בסופו של דבר הגשת העתירות היא גם (ואולי בעיקר) אקט תקשורתי, ומטבע הדברים מי שפועל ראשון גוזר את הקופון.
2. סביר להניח שחלק ניכר משופטי בית המשפט העליון לא אוהבים את הרעיון שמנדלבליט יהיה היועץ המשפטי לממשלה. קודם כל עצם העובדה שהוא המועמד המועדף על נתניהו ושקד היא כתם מסוים. מעבר לכך, הרקורד שלו כמי שסייע לנתניהו להפעיל לא פעם ולא פעמיים לחצים כבדים על הפרקליטות להתיישר לעמדות שהיא לא אהבה עומד לו גם כן לרועץ.
מנדלבליט נתפס (בכלל לא בטוח שבצדק) כמי שצפוי לשרת את אדוניו, וזה לא סוג היועמ"ש שמרבית שופטי בג"ץ מייחלים לו.
3. למרות זאת, הסיכוי שבג"ץ יפסול את המינוי קלוש, מסיבה שהיא כמעט טכנית. ראש הממשלה ושרת המשפטים יבואו לבג"ץ ויגידו, בתמימות או בהיתממות, "מה רוצים מאיתנו? ביקשנו מוועדת האיתור שלושה שמות והועדה נתנה לנו רק שם אחד. מה יכולנו לעשות במצב הזה?".
מאחר שלידתה של ועדת האיתור ברצון להרחיק את בחירת היועמ"ש מהממשלה והעומד בראשה, ומאחר שהיא היתה יוזמה של מערכת המשפט, קשה לראות איך שופטי בג"ץ מכריחים את נתניהו ושקד לשים פס על ועדת האיתור. צעד כזה עלול להוות תקדים בו יעשה בעתיד שימוש ראש ממשלה עם בלוטות אומץ קצת יותר מפותחות מאלו של נתניהו.
לכן, אם העובדה שוועדת האיתור הוציאה רק מועמד אחד היא מהלך מתוכנן של נתניהו ושקד אז זה מהלך מאוד מתוחכם, ואם זה לא מתוכנן אז זה בבחינת "יותר מזל משכל".
4. עם זאת צריך לומר, המצב הזה שבו ועדת האיתור מציגה רק מועמד אחד הוא מצב עקום. שר המשפטים לשעבר, דניאל פרידמן, שניסה להחזיר לפחות חלקית את מושכות מינוי היועמ"ש לידי הממשלה, הביא לשינוי החלטת הממשלה כך שוועדת האיתור צריכה להציג לממשלה שלוש חלופות.
ברמה ההצהרתית, שגם לה יש חשיבות רבה, מה שנתניהו ושקד עשו הוא הליכה דווקא עם הקו העקום, השולל מראש הממשלה ושר המשפטים את הסמכות למנות יועץ משפטי כלבבם.