בית המעצר במגרש הרוסים הוא ללא ספק אחת האכסניות הפחות סימפטיות שזכיתי ללון בהן. חם שם ביום וקר שם בלילה, אין שירותים אלא חור ברצפה, אין מחיצה של היגיינה או פרטיות בין החור המצחין ומי שמשתמש בו לבין שאר תשעת האושפיזין בתא, והברז היחיד באזור קרוב במידה מטרידה לאותו חור ברצפה - דבר המקשה כמובן על השתייה.
בהנחה שתנאי הכליאה בבתי כלא טובים מהתנאים בבתי מעצר, עדיין ברור לי שכליאת אדם יכולה לשבור את רוחו. אדם המוכנס לתא, מבלי להיות מכוון נפשית לעניין, יכול למצוא את עצמו מודה ברצח ארלוזורוב, ואף גרוע מכך.
המעצר המנהלי קל מדי לשלטונות והפתרון הנכון בדרך כלל איננו הפתרון הקל. אנחנו אוהבים להכריז שהצבא שלנו הוא המוסרי בעולם. ייתכן; האם החברה שלנו היא המוסרית בעולם?
זאת הדינמיקה של שלילת החירות מידי אדם. דינמיקה של העדר איזון. אדם חשוד היושב בתא איננו שווה-כוחות למערכת משטרתית או ביטחונית העושה כל מאמץ לסחוט ממנו הודאה. זה פשוט לא כוחות.
מעצר מנהלי במילים פשוטות הוא כליאת אדם לתקופה של חצי שנה ללא משפט, וללא כתב אישום, עם אפשרות להאריך את תקופת הכליאה לעוד חצי שנה ועוד חצי שנה ללא הגבלה, כל זאת על פי החלטת שר הביטחון. לא קטורות ולא אשם, לא משפט ולא ראיות מפלילות, רק החלטת שר ביטחון, אשר בסופו של יום הוא חיה פוליטית על כל המשתמע מכך.
המעצר המנהלי מעוגן בחוק סמכויות שעת חירום (כן, מדינת ישראל עדיין במצב חירום), אך לפעמים כדי לעמוד על טיבו של חוק מסוים כדאי לבדוק את מקורו ולהבין מהיכן הוא מגיע. בתקופת המנדט הבריטי הותקנו תקנות לשעת חירום המאפשרות לשלטון לשלוף אדם מהרחוב ולכלוא אותו ללא משפט וללא כתב אישום. משהו בסגנון הקג"ב ברוסיה. מדובר היה בכלי נוח לשלטון זר לשלוט בעם אחר, בלי להתחשב בשאלות של זכויות, חירות ומוסר. טבעי היה שלאחר קום המדינה התקנה תבוטל. במקום זאת התקנה נשמרה ושודרגה לחוק, והיא חיה כקלף ג'וקר בידי השלטון באושר ועושר עד עצם היום הזה.
מכיוון שהתרבות שלנו מושתתת על עקרונות של חירות ומוסר, החוק הפלילי מנסה "לאזן" את יחסי הכוחות הבלתי מאוזנים בין חשוד/נאשם למערכת. הניסיון לאזן בא לידי ביטוי בכמה דרכים.
דרך אחת היא "חזקת החפות". חזקת החפות מחדדת את העיקרון שרק בית משפט יכול להרשיע אדם, ועד להרשעתו אותו אדם מוחזק כאדם חף מכל פשע. אף אם נגד אדם הוגש כתב אישום, ואף אם אותו אדם מסיבות שונות מוחזק במעצר עד תום ההליכים, למרות כל הסירחון של המעצר הדבק בו, אותו אדם חף מפשע עד שבית המשפט יחליט אחרת. ההשלכה המשפטית המרכזית לחזקת החפות היא שנאשם איננו חייב להוכיח שהוא לא ביצע את הפשע; להפך - חובת ההוכחה מוטלת על כתפי המאשימה.
האיזון הופר
דרך שנייה, שהיא מעין תולדה של חזקת החפות, היא "זכות השתיקה". אדם הנחקר במשטרה רשאי לשמור על שתיקה ולא לענות על שום שאלה שמציגים לו החוקרים (אגב, אדם הנחקר בבית המשפט איננו זכאי לזכות השתיקה). לכאורה, זכות השתיקה מעוותת; הרי אם אדם באמת נקי, שידבר, שיאמר את כל מה שבלבו ויוכיח את חפותו. אלא שעקרון חזקת החפות קובע כי אדם איננו צריך להוכיח את חפותו, אלא המערכת היא זו שצריכה להוכיח את אשמתו. ועוד, מאחר שקיים חוסר איזון ביחסי הכוחות בין החשוד למערכת, זכות השתיקה מאזנת במעט את המשוואה.
דרך נוספת היא קביעת תקנות, כללים ומסגרת זמנים מקסימליים להגשת כתב אישום נגד חשוד, מעצר לצורכי חקירה ומעצר חשוד עד תום ההליכים. כללים אלו מסדירים, בין היתר, את התדירות שבה החשוד יכול להיפגש עם עורך דינו. הכללים נקבעו כדי למנוע מצב שבו חשוד פשוט נשבר ומודה בפשע שלא ביצע, רק מתוך מחשבה שיזכה להקלה בתנאיו.
המערכת הפלילית רוויה בבלמים ואיזונים המאפשרים בסופו של דבר לחפים מפשע (ולפושעים) הליך משפטי הוגן, שהוא אחד מאבני היסוד של חברה מוסרית.
והנה, מעל הראש של המערכת הזו, מוצנח לו מימי המנדט הבריטי המעצר המנהלי. בלי לנקות את הרגלים בכניסה הוא טורף את כל הקלפים, מבטל את כל האיזונים, זורק את ההליך ההוגן לפח ומותיר אדם בודד לעמוד בתנאי לחץ בלתי אפשריים מול מערכת גדולה, קשוחה וחזקה.
אכן, המעצר המנהלי משמש בעיקר כלי במאבק הלאומי נגד אויבים ערבים. אז מה, זה הופך אותו לכלי טוב יותר? מוסרי יותר? אף שאינו דומה מעצר מנהלי של מחבל פוטנציאלי למעצר מנהלי של נער גבעות (שייתכן שמקומו באמת בכלא), שכן אחד הוא כנגד אויב ואחד הוא כנגד חשוד בפשע, עדיין שניהם מסריחים כאחד. שניהם מסרסים את ההליך המשפטי ההוגן והופכים את כולנו לחברים בחברה לא מוסרית שכולאת בני אדם ללא משפט צדק. מעצרים מנהליים של יהודים וערבים פוגעים בחוסן המוסרי של החברה שלנו.
ייאמר מפורשות כי המעצרים המנהליים שבאו בעקבות הפרשה המחרידה בכפר דומא, אינם מוסריים. אם יש ראיות וחשדות נגד מאן דהוא, יש לעצור אותו על פי הכללים של הדין הפלילי, ולהאריך את מעצרו מדי כמה ימים כמקובל תוך הצגת ראיות מתאימות לבית המשפט. זהו עוול לעצור אדם לתקופה בלתי מוגבלת, בלי צורך להציג ראיות, רק כדי שהאדם העצור בסופו של דבר "יישבר" ויודה (וכי איזה ערך יש להודאה כזו?) או במקרה גרוע יותר לעצור אדם בלי ראיות או אישום ספציפי רק כדי שהמערכת תוכל לעשות "קולות של עבודה" על מנת להשביע את רעב ההמונים.
אם אדם עשה מעשה אסור יש להגיש נגדו כתב אישום, ויפה שעה אחת קודם. מי שביצע את הפשע בכפר דומא הוא פושע ומקומו בכלא, אך נדרשת מידה רבה של גסות נפש כדי להחזיק אדם בכלא בור ייאוש, בלי להאשימו בדבר, בלי לחשוף את מערכת השיקולים, וכל זאת לתקופה בלתי מוגבלת. אפילו אייכמן קיבל הליך משפטי הוגן בטרם נתלה.
המעצר המנהלי קל מדי לשלטונות והפתרון הנכון בדרך כלל איננו הפתרון הקל. אנחנו אוהבים להכריז שהצבא שלנו הוא המוסרי בעולם. ייתכן; האם החברה שלנו היא המוסרית בעולם? האם אנו זועקים על עוול כשאנחנו רואים אותו? האם מוסריות החברה איננה חשובה לפחות כמו מוסריות הצבא?
הצטרפו עכשיו למנויי"מקום בעולם",
מגזין הנוער של עולם קטן. לדפדוף בגליון לדוגמאלחצו כאן