קורין בהר הבית
קורין בהר הביתצילום עצמי

הגיע שוב יום ראשון, הנשמה היתרה יצאה במוצאי שבת.

ינקה ממני את האוויר והשאירה ואקום מעיק שבדרך כלל היה מתחיל להתמלא בהדרגה.

ביום שלישי עם הקניות לשבת.

ברביעי עם החלות העוגות והסלטים.

בחמישי עם הבישולים לשבת.

בשישי עם הניקיונות, המקלחות, הלחץ , להגיע בזמן, להספיק הכל, לא לשכוח גם לנשום מפעם לפעם.

להתחיל לשתות את כוס המים ובקושי לבלוע... שוב שכחתי לברך.

לעצור.

לסדר את המטפחת, לנשום עמוק ולברך בכוונה -

"ברוך אתה השם אלוקינו מלך העולם שהכל נהיה בדברו".

הכל.

גם הכביסות

והכלים

והריבים של הילדים

האיחורים של הבעל

הכל.

עוד חצי שעה שבת ועכשיו התינוק תובע את שלו, היית פחות סבלנית היום ועכשיו הוא רוצה לינוק.

שהכל נהיה בדברו - והזמן לא מוותר רץ וכמוהו התינוק רוצה את כולך בסבלנות.

ועכשיו מדליקים נרות שבת וחוזרים לנשום, הכל עוצר, קדושה יורדת לעולם, מבטלת את כל החול, כל המניעות, כל הדמיונות, ויהי נועם השם אלוקינו עלינו.

עד עכשיו ראשון ושני עמדו להם אצלי מיותמים - ימים של המתנה לנשמה המתוקה שלי היתרה שלי

ושוב מתנגן בתוכי - עוד מעט עוד מעט, כל יום שבת.

ואני - מצאתי את הפתרון

אני עולה

ימי שני אני עולה להר השם

שרה ועולה, עולה ושרה.

הגיע שוב יום ראשון, הנשמה היתרה יצאה במוצאי שבת.

ינקה ממני את האוויר והשאירה ואקום מעיק שבדרך כלל היה מתחיל להתמלא בהדרגה ביום שלישי.

ועכשיו, עכשיו הוא מתחיל במוצאי שבת - כי צריך להספיק לסיים מהר את ההכנות לשבוע חדש, יום שני עולים.

הכלים,

הכביסות,

הריצפה.

מקבלים פתאום משמעות אחרת -יום ראשון כבר אין הרבה זמן, יש הכנות לעליה.

התרגשות שמציפה את כולי פורצת מתוך הלב עד לקצות האצבעות.

תזכה אותי השם שלא תעלה שום טעות ותקלה, שאזכה לעלות בקדושה וטהרה,

תזכה אותי לברך בכוונה 'שציוונו על הטבילה' -

טבילה לכבוד השם, לכבוד זה שאמר והיה עולם.

תעזור לי אבא לכוון 'שעשני כרצונו'.

הכל כרצונו - רק צריך ליישר קו ולא לפחד, לא לפחד מכלום.

תקפצי למים אל תפחדי, לא מהנסיעה והאבנים, לא מהמחבלים והיריות, לא מהדרך לבד מהחנייה לשער,

לא מהשוטרים, לא מהביזיונות - ברוך השם שזכיתי לקבל בזיונות כדי לעלות לבית השם.

עכשיו זה הזמן להוריד את הראש כדי שבקרוב אוכל לזקוף אותו.

אבא שלי, המתוק שהשם נתן לי - אמר לי פעם בתקופה חשוכה וקשה מנשוא:

"קורין... תזכרי תמיד: 'כל העולם כולו גשר צר מאוד והעיקר לא להתפחד כלל'..."

אני לוחשת: לוו אותי, אבות ואימהות קדושים, כי את השם באה אני לדרוש, את קרבתו מחפשת אני.

אני הקטנה, העייפה, שעברה כל כך הרבה, שזכתה לחזור בתשובה ומשתדלת להמשיך לזכות כל יום.

הכל מניעות, הכל מניעות, הכל מניעות, כדי לזכות לעלות צריך לעבור את כולם ואחרי הכל באמת

'אללה הו אכבר'

ראשון בלילה מגיע, אני לא נרדמת, פוחדת שלא אתעורר.

לבסוף העייפות והציפיה מכניעים אותי, ואני טובעת בשינה טרופה מלאת חלומות.

השם רק תזכה אותי להתעורר בזמן.

חמש לפנות בוקר. אני קמה ולובשת את שמלת בית השם.

בדרך כלל היא תלויה עם שאר בגדי בני הבית שמחכים למשיח,

והיא – שמחה, יוצאת אלי מהארון, שמחה לשמש אותי, לעלות איתי.

הדרך עוברת מהר. בכלל בלי לשים לב, אני כבר בחנייה בהר ציון.

הגוף כולו דרוך, מתוח, מצפה, מייחל

שיבוא כבר המשיח

אני נועלת את הרכב ועולה.

מוסרת את תעודת הזהות, ומשם הכל מטושטש.

כשהייתי קטנה כל הזמן חלמתי שאני עפה ומרחפת .

כנראה שבדיוק לרגעים האלה השם כיוון אותי,

אני עולה בגשר ומתחילה להתנתק מהקרקע

'ואילו פינו מלא שירה כים ולשונינו רינה וידינו פרושות כנשרי שמיים ורגלינו קלות כאיילות

אין אנחנו מספיקים להודות לך ולברך את שמך מלך מלכי המלכים'

השם תזכה אותי להקריב בפניך קורבן תודה, לרקוד בחצרותיך עם חברותי היקרות.

אני בפנים מרחפת, השמש מלטפת אותי גם כשיורד גשם שוטף ואני כולי רטובה

השם עוטף אותי, לוקח אותי אליו, טומן בי כוחות להמשיך להתמודד עם הגלות, להמשיך לצפות לגאולה.

אני פוקחת את העיניים ורואה את בית המקדש - מוחשי וממשי עומד מולי.

בחיים לא הרגשתי כזה דחף לקרוא קריאת שמע.

'שמע ישראל השם אלוקינו השם אחד' אין עוד מלבדו.

מתוך ליבי מגיעה ההבנה שעוד קצת, עוד מעט הוא מגיע, עד אלינו וכל המציאות משתנה.

מה עוד אני יכולה לעשות כדאי לקרב את הגאולה? אני שואלת את עצמי.

אני יורדת ועד שהוא יגיע אני הולכת להתחיל להתכונן לשבת....

------------------------------------------------------------------------------------

קורין גפני בת 28, נשואה ואם לארבעה מורה להוראה מתקנת תושבת איזור בנימין.