1. השב"כ עינה את העצורים בפרשת דומא. בלשון הזהב של המשפטנים זה קרוי "אמצעים מיוחדים/חריגים" אבל אל תטעו, אלו עינויים. איך אני יודע? כי אני מקשיב היטב לשני הצדדים.
בצד אחד אני שומע תיאורים מפורטים ומצמררים, ובצד השני אני לא שומע הכחשות. השב"כ נמנע בעקביות מלהכחיש שימוש בטכניקות של עינויים, וממקד את תגובותיו לטענות בטענה שהכל נעשה "על פי חוק" ובכך שלמעשה מדובר בחקירות של "פצצות מתקתקות".
הדבר היחיד שהשב"כ מכחיש הוא את הטענה על כך שאחד העצורים ניסה להתאבד, ומרגע שהשב"כ מכחיש את הטענה מבחינתי היא כבר לא עובדה אלא רק טענה שאין לה ביסוס. כל מה שלא מוכחש עובר אצלי מקטגוריית "טענה" לקטגוריית "עובדה".
2. עכשיו השאלה היא עד כמה ניתן לתת אמון בטענת השב"כ שמדובר ב"פצצות מתקתקות". בשב"כ יש קונספציה משפטית, שזוכה ככל הנראה לגיבוי הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה, לפיה מי שחשוד ברצח על רקע לאומני הוא מניה וביה "פצצה מתקתקת". המניע קיים והשאלה היחידה היא מה הוא עוד תכנן לעשות לפני שהוא נעצר. הקונספציה המשפטית הזו לא נקיה מספקות, אבל אני חייב להודות שאני מקבל את ההיגיון העומד מאחוריה.
השאלה הקריטית היא האם כל מי שעונה במתקני השב"כ הם באמת חשודים של ממש ברצח ו"פצצות מתקתקות" באופן אמתי. יותר ויותר דיווחים מעלים את החשש שהשימוש ב"אמצעים מיוחדים/חריגים" לא הוגבל למי שהם באמת בגדר פצצה מתקתקת. דוגמה אחת בולטת היא רכז הנוער של כוכב השחר. זו דוגמה בולטת אבל למרבה הצער נראה שהיא לא יחידה.
העניין הוא שזו לא שאלה זניחה, זו שאלה קריטית, כי היא שאלת אמינותו של השב"כ בפרשה הנוכחית, ואמינותו של השב"כ היא הדבר הקריטי ביותר בכל הסיפור הזה.
3. למה כל כך חשובה אמינותו של השב"כ? תרשו לי לספר לכם סיפור קטן מהתקופה האחרונה.
לפני כמה שבועות זוכה ראש העיר נצרת עילית מכל האישומים במשפטו השני (בראשון הוא הורשע בשוחד, אך נקבע שבמעשיו לא דבק קלון). פסק הדין הוא כתב אישום חמור מאוד נגד הפרקליטות והמשטרה, אבל ברשותכם תרשו לי לספר לכם על סעיף אחד בפסק הדין.
באותו סעיף מספרת השופטת על משהו שהיה צריך להרעיד את אמות הסיפים. לבית המשפט הוצגה כחלק מחומר הראיות "הודעתו" של גפסו, שזה במילים של בני אדם תמלול של הגרסה לאירועים אותה הוא מסר בחקירה המשטרה. דא עקא, במשפט התברר ש"המשפט המפליל ביותר בהודעה", כלשונה של השופטת דיאנה סלע, בכלל לא נאמר על ידי גפסו. הוא פשוט לא אמר את זה. אתם מבינים? אילולי עורכי דינו של גפסו היו עוברים על הטקסט ומשווים אותו להקלטה של ההודעה, היה גפסו עלול להיות מורשע על סמך משפט שלא נאמר על ידו בכלל.
4. חקירות בשב"כ לא מוקלטות. למה? כי זה החוק בכל מה שנוגע ל"עבירות ביטחון". במקרה שלנו יש בזה שתי בעיות. הראשונה: האפשרות שיהיה כאן סיפור גפסו 2. רק אמינותו של השב"כ יכולה למנוע מצב שבו מושתלים בפי החשוד דברים שהוא לא אמר.
ולמה כל כך חשוב בדיוק מה הוא אמר? בגלל הבעיה שבהרשעה על פי הודאה. הרושם שנוצר (ואני לא יודע אם הוא נכון, אבל זה כאמור מה שנראה כרגע) הוא שמדובר בתיק שבנוי על הודאות. בתיק כזה אמינות גביית ההודאות היא קריטית.
באופן כללי, בדין הפלילי בכל פשע, הדרך בה מוודאים שאדם לא מודה במה שהוא לא עשה היא הימצאותם בהודאה של "פרטי חקירה מוכמנים". מדובר בפרטים אודות מעשה הפשע שלא פורסמו, ואשר רק החוקרים ומי שהיה בזירה בעת התרחשות הפשע יכול לדעת אותם. הימצאותם של פרטים כאלו בהודאה מעלה באופן חד את הסבירות שמדובר בהודאה אמתית. בנוסף, שום עינוי, ויהיה הקשה ביותר, לא יכול לגרום לחשוד לדעת את מה שהוא איננו יודע.
הבעיה היא שברגע שההודאה נגבית בלי תיעוד מצולם, השאלה אם ההודאה אכן משקפת באופן מדויק את דבריו של המודה תלויה רק באמון בחוקרי השב"כ. למרבה הצער, השב"כ לא עבד מספיק על יצירת האמון הזה במהלך שלושת השבועות האחרונים מאז מעצר החשודים, והדרך מכאן ועד "פרשת דרייפוס" תודעתית חדשה, גם אם שלא בצדק, קצרה מאוד.