התחלה: ספירת העומר תשל"ו, בת ים. אביו היה עצמאי ואמו מזכירה רפואית. שניהם תל אביבים במקור. האב מדרום העיר, האם מצפונה.
הדרומי: הסב מצד האב, ליאון בן רובי, היה סלוניקאי שהגיע לישראל כשחקן קבוצת כדורגל שהגיעה לשחק במכביה. הוא נשאר כאן עם קבוצתו באופן בלתי לגאלי. הסב היה היחיד שניצל ממשפחתו המורחבת שמנתה מאות אנשים. הוא היה השופט הבינלאומי הראשון של ישראל בכדורגל, וכל חייו דיבר על מוזיקה, תרבות ופולקלור סלוניקאיים.
הצפוני: הסב מצד האם, אריה אינהורן, היה ניצול אושוויץ וברגן בלזן, שבעת השחרור שקל 27 קילוגרמים. הוא עלה לישראל באוניית מעפילים, גורש על ידי הבריטים ואיבד יד במלחמת השחרור, "אבל תמיד היה מאושר".
פנינת השרון: המשפחה עברה כמה תחנות עד שהגיעה לרעננה. העיר הייתה אז מעט שונה ממה שהיא היום. "בלי רמזורים, עם צביון כפרי, בתים נמוכים ופרדסים".
לימודים: היסודי היה ב'היובל'. בית ספר ממלכתי "של פעם עם שירי ארץ ישראל". החטיבה ב'אלון' בעיר, והתיכון ב'אורט שפירא' שבכפר סבא. הוא סיים עם תעודת הנהלת חשבונות סוג 2 ממשרד העבודה. לפעמים לידע הזה יש שימוש, "אני מבין את השפה של רואי החשבון ויועצי המס".
תנועת נוער: לא הייתה. במקום זה היו הרבה ים, חברים וכדורגל וגם הרבה משחקי סנוקר. "בן קלאסי". הוא תמיד היה מחובר מאוד למוזיקה, רדיו וחדשות. בילדות המוקדמת קרא הרבה ספרים, ובתיכון המיר את זה ב"קריאת כל עיתון וכל כתבה שנפלה לידי". המודעות לפוליטיקה וחדשות הגיעה מהבית.
הבית: אביו היה פעיל בתנועת החירות ולתקופה קצרה היה דובר הסיעה בכנסת, "בצלה של המשפחה הלוחמת". כל זה עוד כשהמפלגה הייתה אנדרדוג נצחי, "באיזשהו שלב אבי עזב את זה כי היה צריך לפרנס משפחה צעירה".
צה"ל: יום אחד הביאו לו אמו ומורתו, כל אחת בנפרד, מודעה מהעיתון לפיה מי שמבקש לשרת ב'במחנה' או בגל"צ צריך לשלוח גלויה. החלום היה גל"צ אבל ענו לו רק מ'במחנה'. "הבחינות היו קשות אבל הרגשתי בבית עם שאלות על פוליטיקה, ארץ ישראל ותרבות". הוא לא האמין, אבל הוא התקבל. "הבעתי דעות ימניות בריאיון, ואבי, כנראה מניסיון, אמר לי שעשיתי שטות. אבל יכול להיות שזה מה שהדליק אותם".
לקפץ על ג'בלאות: כחייל עם פרופיל קרבי צורף לכל היחידות הלוחמות ונשם שטח. הוא ליווה את היציאה של צה"ל מהערים הפלשתיניות במסגרת אוסלו ב', כולל הסיורים המשותפים, "היה לי אחלה שירות עם גיוון גדול". לקראת סוף השירות, שארך שלוש שנים וחצי, הוא הפך להיות עורך 'במחנה' ומפקד של קורסים קדם צבאיים להכשרת כתבים.
תקציב: העלות של העיתון הצבאי לא כל כך גבוהה, אבל במידה מסוימת יש הצדקה להעביר אותו לפורמט דיגיטלי. לעיתון יש חשיבות רבה בעיניו: "ארכיון 'במחנה' הוא דבר מדהים. כל ההיסטוריה של מדינת ישראל נמצאת שם". באופן כללי הוא חושב שצה"ל הוא לא רק צבא. יש לו גם תזמורת, מורות חיילות והוא מחזיק את מערך הגיור הגדול במדינה. "זו גם התשובה שלי לטענות על תקצוב גלי צה"ל".
גלי צה"ל: אחרי השחרור עבד מעט בעיתון 'ירושלים', ואז שמע שמחפשים בגל"צ אנשים שיודעים להתמודד עם טקסטים למחלקת החדשות. כשהתקבל, נאמר לו שאין כסף לשלם לו בתקופה הראשונה עד שיוכיח את עצמו. "אהבתי רדיו, אז הסכמתי". אחרי כמה חודשים תקופת החניכה הסתיימה.
כל הזמן: מאז, במשך 17 שנה הוא בתחנה הצבאית, ממלא מגוון תפקידים. הוא היה כתב בלונדון, רכז כתבים, מפיק ראשי וסגן מנהלת גלגל"צ. הוא היה ממלא מקום ראש מחלקת החדשות והאקטואליה, והיום הוא ראש מחלקת השידורים ומנהל המערך המקצועי להכשרת העיתונאים המתגייסים. במקביל הגיש תוכניות שונות, והיו גם הבלחות ל'ידיעות' וערוץ 10.
השידור הציבורי: נהנה מאוד בתפקידים שעשה "כי זו תחנה ציבורית-צבאית ולא פרטית. לא מודדים לי רייטינג בכל שנייה וזה מאפשר לעשות דברים עם אורך רוח". הוא מאוד אוהב לפגוש ולהכשיר עיתונאים צעירים. "יש מצב שאם לא הייתי פה הייתי מתגלגל לעבודה חינוכית".
איזון בשידור: "יש תהליך של שינוי, הוא לא יכול לקרות ביום אחד. הוא מתקיים קודם כול ברמת העומק, של מיון איתור ושיבוץ חיילים עיתונאים, שהם העיתונאים של הדורות הבאים. הפרופיל של התקשורת בכלל וגל"צ בפרט שונה היום מזה שהיה לפני שנים".
אלף תהפוכות: הוא עצמו התחיל אמנם כחרותניק, אבל שינה את דעתו כמה פעמים. והיום "אין לי מושג מה הוא הפתרון המתבקש לנוכחות יהודית בארץ ישראל. אני מנסה באיזה שהוא אופן לסמוך על מי שצריך לקבל את ההחלטות".
ארון השירים היהודי: זוכר בדיוק איפה עמד כשאורי אורבך התקשר לפני כתשע שנים ואמר: "יש היום תופעה של מוזיקאים ישראלים שעושים המון שילובים של דברים יהודיים במוזיקה. בוא אלינו כל שבוע ל'מילה האחרונה' ותביא חומרים חדשים". הוא חשב שזה רעיון טוב, ומאז הוא עושה את זה מדי שבוע. היום אצל קובי אריאלי בימי שישי.
מכונת להיטים: הוא הפך להיות כתובת לאמנים צעירים ששלחו לו חומרים, והפינה הזאת הזניקה שירים רבים אל רשימת המושמעים ביותר. כך היו 'אבא' של אביתר בנאי ו'אייכה' של שולי רנד, 'מה עשית היום' של רזאל, 'לך אלי' של מאיר בנאי, 'קטונתי' של יונתן רזאל ועוד.
לבקשת הקהל: במשך שנים הוא נותן הרצאות גם במסגרת גלי צה"ל וגם במסגרות פרטיות. בחודשים האחרונים עלה הרעיון לשלב שיחה שלו עם אמן מהז'אנר. "האמן ישיר ואני אדבר ואקרין קליפים ונשאל זה את זה שאלות". בסדרת 'ארון הספרים היהודי' היו עד כה הופעות עם שולי רנד וקובי אוז, וביום רביעי י"ח בטבת תתקיים ההופעה הבאה עם יונתן רזאל בקתדרה העממית ברחובות.
האוזן הישראלית: "התחלף פה דור. יש הרבה יותר גמישות בהגדרות, ויותר אנשים שמאמצים את הגרסה הספרדית הקלאסית שמדברת על מסורתיות. זה מביא לפתיחות תרבותית". חוץ מזה התחושה היא שיש כאן חיפוש. "משהו שיחליף את הסיפור הישראלי של דור המייסדים, שקצת מחק את השורש היהודי".
לא קלה דרכנו: מכיוון שהחיים בישראל אינם פשוטים, יש צורך להבין למה אנחנו כאן. יש אנשים שמוצאים את התשובה בחיבור של שפה, מקום והיסטוריה ולכל אלה מתקשר הפיוט: "טקסטים עתיקים בעברית שנכתבו כאן לפני הגלות, או שנכתבו בגלות על ארץ ישראל, וגם ניגונים. בסוף, כל הדרכים מובילות לכאן". התהליך עובר גם על הקהל וגם על המוזיקאים.
התקרבות: בשנים האחרונות החל לשמור מצוות. "התרבות קדמה למצוות", והפיוטים והניגונים משכו אותו לכיוון. "ניסיתי לחבר את נקודת המפגש שיכולה להיות לי עם המקורות האלה". הוא תמיד אהב בית כנסת ותפילות, "וכשהתחתנתי יכולתי לקחת את זה צעד קדימה. לרווק זה יותר קשה. בטח לרווק תל אביבי".
האישה שאיתו: יסמין לבית ישבי. קיבוצניקית במקור, עורכת המוזיקה הראשית בגלגל"צ. המפגש הראשוני ביניהם היה לפני הרבה שנים בתחנה, "אבל אז היא הייתה חיילת ואני אזרח ולא היה על מה לדבר". כשהיא חזרה לעבוד כאזרחית לפני כחמש שנים, הם נפגשו שוב ונישאו לפני שלוש שנים.
תתחדשו: היורש הראשון הוא נריה ליאון, בן ארבעה חודשים, "זה כיף גדול ונס שדברים כאלה קורים. זה עולם אחר לחלוטין. מחויבות משפחתית אחרת". הקטנצ'יק גדל בתוך הרבה מוזיקה, "לא הרבה מסכימים לשמוע אותי שר, והוא כן". עדיין.
אקדמיה: הוא עדיין בתהליך של לימוד לתואר ראשון באוניברסיטה הפתוחה, במגמת היסטוריה יהודית. "ובין היחידים שמשתמש בעבודה שלו בחומר הלימודים. זה נותן לי את ההשקפה המחקרית-היסטורית".
אם זה לא היה המסלול: "הייתי מתגייס למקום אחר שהוא לא 'במחנה', עושה קורס קצינים ומשם... לא יודע".
ובמגרש הביתי:
בוקר טוב: קם בשש, "מאז התינוק לא צריך שעון מעורר", ואחר כך שתיית הסוד לאריכות ימים של שמעון פרס: חצי לימון עם מים. אחר כך קפה שממנו הוא שותה "הרבה מאוד" ותפילה. העבודה נמצאת מרחק של שתי תחנות אוטובוס או 13 דקות הליכה.
מוזיקה: מאזין לכל הדיסקים החדשים בנסיעות, ויש לו סבלנות, "אחרת איך הייתי מוצא את 'בא מן השתיקה' ששלח לי בחור ממעלות בשם קובי אפללו?" הוא נותן צ'אנס לכל הדיסקים בז'אנר שלו, כי בכל אחד מצוי פוטנציאל לאוצר.
אוכל: חומוס חומוס ועוד הפעם חומוס. הבית צמחוני, "כי יסמין צמחונית ואני שומר כשרות וזו הדרך הכי טובה לאחד כוחות". אוכל המון קטניות מבושלות. "מת על תבשילים".
שבת: הם לא נוסעים בשבת, כך שהמשפחה באה לפעמים אליהם או שהם נוסעים לשבת שלמה. יש קידוש והוא הולך לבית הכנסת יחד עם נריה הקטן. בשבת בבוקר יש בבית הכנסת שלו קידוש עם קרקרים ודג מלוח, והוא "אחראי על העראק". ויש מנוחה וטיולים בשכונה.
עתים לתורה: בחודשים האחרונים הוא לא מספיק ומצטער על כך. לפני התקופה המבורכת והעמוסה הוא היה "גונב טקסטים וצולל אליהם עצמאית", וגם הולך בין מנחה לערבית לשיעורים של האדמו"ר מביטשקוב, שגר ביפו. גם העבודה שלו "מזמנת לימוד".
פנאי: יוצאים למופעי מוזיקה, גם כי זו הנאה גדולה וגם משום שזה כלי עבודה נהדר. יש הנאה גם מטיולים עם עגלת התינוק ברחבי יפו, וגם צפייה בטלויזיה בבית, "מה שמשודר בפריים טיים".
אחזקת הבית: "בניקיונות וכלים - אני בין חלש למתעצל". אבל הוא משתדל לפצות בתחומים אחרים: כביסות, אחזקת הרכב והתמודדות עם הביורוקרטיה, וכמובן לעזור בטיפול בתינוק.
מפחיד: רק ענייני בריאות למשפחה ולחברים. חוץ מזה "יש לי חרדות קיומיות של יהודי". כאדם בעל תודעה היסטורית מפותחת "אני ממש לא רגוע".
דמות מופת: "אני מת על אהוד בנאי. הוא שילוב של אמונה ותרבות, רוח ומודרנה. כל דבר שהוא כותב ומנגן אני מוצא בו את עצמי. הוא מקור להשארה ומודל לחיקוי".
משאלה: בריאות לקרובים ולי.
כשתהיה גדול: "הלואי שהייתי יכול להיות רב, אבל זה לא יקרה. אין לי את הרקע והידע ואני לא מספיק דתי בשביל זה". לכן הוא מבקש להמשיך להתפתח בתחום שבו הוא נמצא היום, של תרבות יהודית וישראלית ורוח, וגם להמשיך להתפרנס מזה. היום הוא מצליח לעשות את זה, אבל "זה לא פשוט".
ofralax@gmail.com