על גבי מפיות סידרתי את עוגיות השוקולד המושלגות שהכנתי לגמרי לבד, עם קצת עזרה של אמא.
במגשים אחרים סידרתי ממתקים שקניתי במכולת, עוגות וקרקרים.
כמעט כל הלילה לא ישנתי כדי להכין את המשחקים למסיבה: בלונים, ניירות צבעוניים, פתקים שכתבתי עליהם משימות ואביזרים להצגה.
הייתי כל כך עייפה שכמעט נרדמתי על הספה, אבל ההתרגשות השאירה אותי עומדת ומצפה: מתי הן יבואו?
היום הוא יום הולדתי, ואצלנו בכיתה כל מי שהיה לה יום הולדת הייתה מזמינה את חברותיה לערב מעניין וטעים. כולן היו חוגגות לה, וגם מתנות נחמדות הושארו בסוף הערב לכלת השמחה. כבר לפני חודשיים התחלתי לתכנן את המסיבה הזאת. רציתי שכולן ייהנו וישמחו, ובעיקר – שיבואו. אז עכשיו הייתי לבושה בשמלה החדשה שקניתי ליום ההולדת, עם התסרוקת החדשה שעיצבתי לי. ישבתי על הכיסא מול הדלת, וחיכיתי.
עברו עשר דקות מהשעה שנקבעה, ועדיין אף נקישה לא נשמעה בדלת. המתנתי בסבלנות – הרי אף אחד לא מגיע בדיוק בזמן, אמרתי לעצמי. עוד עשרים דקות חלפו. ניגשתי להציץ מהמרפסת ולראות אולי יש בנות שצועדות ברחוב לכיוון הבניין שלנו, אבל הרחוב היה ריק. התיישבתי שוב על הכיסא מול הדלת, ואמרתי לעצמי שיהיה בסדר, שהן יבואו, שפשוט היו היום הרבה שיעורי בית ולכן כולן מתעכבות.
כשחלפה שעה ואף אחת לא הגיעה, צנחה דמעה ראשונה והרטיבה את השמלה החדשה. מה, אף אחת לא חברה שלי? אני כל כך משעממת? מרובעת? למה הן לא סובלות אותי עד כדי כך? להחרים מסיבת יום הולדת של מישהי? המחשבות התרוצצו במוחי, ולחיי נשטפו בזרם של דמעות. כך ישבתי כמעט עשרים דקות, בוכה מול שולחנות יום ההולדת העמוסים. לאט לאט נרגעתי, ואז באו לי מחשבות חדשות: בסדר, אז הן לא באו. אבל מי אמר שרק חברות יכולות לחגוג יום הולדת?
עליתי קומה למעלה והזמנתי את גברת קלר. היא שמחה מאוד שהזמנתי אותה: "את ילדה כל כך חמודה, תמיד עוזרת לי להעלות את השקיות במדרגות. בטח שאבוא ליום ההולדת, וגם אביא לך מתנה יפה". ירדתי שתי קומות למטה, ודפקתי על דלתה של ורדית. "בשמחה", היא השיבה להזמנתי, "ואני אביא גם את התאומים. את תמיד מצילה אותי כשאת מוכנה לעשות להיות בייביסיטר כשאני מאחרת לצאת מהעבודה".
כעבור חצי שעה הגיעו ליום ההולדת שלי גברת קלר עם עטיפה מרשרשת בידיה, ורדית והתאומים הקטנים שנתנו לי שתי נשיקות חמות על הלחי, ואליהם הצטרף גם אליעזר שמנקה לנו את הבניין, ושכל בוקר אני מקפידה לחייך אליו ולומר "בוקר טוב, ותודה לך!". אמא ואבא והאחים הצטרפו לחגיגה. אכלנו את הממתקים, שיחקנו במשחקים, ואליעזר התגלה כשחקן ממש מצחיק בהצגה שעשינו. צחקתי המון, ואמרתי לכולם תודה על הברכות והמתנות, ובעיקר על זה שהגיעו.
כשכולם הלכו ואני סידרתי את הסלון בחזרה, הרגשתי שוב דמעה קטנה בעין, הפעם של התרגשות: איזה כיף שיש אנשים שאוהבים אותי בחזרה ככה. אז מה אם החברות לא הגיעו? ביום ההולדת הזה קיבלתי מתנה הרבה יותר גדולה.