בלי הודעה מוקדמת, בשבוע שעבר גילינו שמעיפים אותנו מהבית.
בעלת הבית קיבלה סוף סוף את היתר הבנייה, שנה באיחור מבחינתה. מה שאומר שזמננו בבית הנוכחי תם.
קיווינו שזה לא יקרה לפני שנסיים את השיפוץ בבית החדש שלנו, אבל זה קרה. אחלה השם יתברך, תודה. מזמן לא היה לנו כאן איזה ניסיון. בכיף.
בחמישי בערב בעלי הודיע לי שזהו, מסע התחינות לקבל עוד שבוע מבעלת הבית נכשל. הוא עושה לה "רגשי" והיא מחזירה. מה תגיד לבן אדם שרוצה לחזור לגור בארץ? הוא נשבר, ובראשון הזמנו מובילים. הבית הפוך כהרגלו, שבת לפנינו, וערימת גיהוץ עצומה, כזו שבכל פעם שעברתי לידה סובבתי את הראש כדי שלא תבחין בי, יושבת כבר שבוע על הספה.
מיד צלצלתי לשתי חברות שגרות באזור. אני באה לסעודה בשבת, תבחרו איזו, ותודה. נשאר סידור אחד אחרון, משני משהו: אין לנו איפה לגור. הילדים לומדים, אז אופציית המעבר להורים התבטלה, ונאלצנו לצאת לחיפוש מהיר איפה אפשר להתגורר במשך שבוע עם חמישה ברנשים. רעננה, כמה מפתיע, היא לא עיר תיירות מי יודע מה. ולמרות זאת מצאנו צימר. בעלי אמר שהוא סבבה. אני פחות אחת של סבבה, אבל הטור מהשבוע שעבר מחייב אותי להיות גמישה בהווה. מזל שיש טור, כי מי שמכיר אותי יודע: לא אשת סבבה.
חברת ההובלה שהייתה אמורה להקפיץ אלינו כמה ארגזים ריקים הבריזה פעמיים. לא היו לי ארגזים להתחיל לארוז. סבבה. מנטרה מדבקת, הסבבה הזאת. אבל אני מתחילה, מאיפה שהוא. הוצאתי את כל בגדי הילדים מהארונות ועשיתי מיון: מה שמספיק ונחוץ לשבועיים מסודר על הרצפה ויועבר לתיק. מה שלא, הונח על מזרן וייכנס לארגז, כשיגיע כזה. אחרי שעה ומשהו כל חדרי הילדים היו ריקים וממויונים, מוכנים להיכנס לארגזים. הרגשתי תקתקנית. המשכתי להעיף ולארגן מכל הבא ליד. כל מה שפנטזתי לזרוק מאחורי הגב של הילדים, זרקתי. איזה בזבוז שעוד לא פסח. הילדים הגיעו ועשיתי את הלא ייאמן: הלכתי לישון צהריים, בשישי של חורף. בלי רגשות אשם על כך שלא אפיתי עוגות ולא הספקתי להכין סלטים. יש מושג כזה עונג טרום שבת?
שבת נח
שבת נכנסה בלי הצרחות הרגילות של "טוס למקלחת", והספקתי להתפלל בנחת. אבל אז התחיל לרדת גשם. מבול. בעלי חזר סחוט מבית הכנסת והחליף בגדים. אבל מה עכשיו? אין לי פירור בבית, והסעודה מחכה לנו במרחק של שלושה רחובות. חיכינו שעה. ניסינו לשיר עם הילדים שירי קדושה ושמחה, אבל בפעם הראשונה מזה הרבה זמן כל מה שהם רצו לשיר היה "שלום עליכם". אחרי שעה וחצי של גשם גובר וגובר, החלטנו שהולכים על זה. כל ילד לבש מעיל ומעליו שקיות זבל נגד הגשם. הם התלהבו והרגישו כמו חיילים. הגדולים התחילו לרוץ, ועד שהכנו את הבנות שוב התחיל מבול. בשלב הזה נח היה נכנס לתיבה, אבל לא ידענו מה עלה בגורל הבנים ואם הם הגיעו אל היעד או שהם צריכים חילוץ. לקחנו בגדים להחלפה ונעלי בית, עטפנו את עצמנו, את העגלה ואת הסלט שכן הספקתי להכין, ויצאנו.
כשהיינו בחוץ הבנו את הטעות. הגשם לא היה הבעיה, הבעיה הייתה שעברנו לגור בוונציה. בכל הרחובות זרמו נהרות. חבל, כי דווקא בוונציה יש הרבה מלונות. לא עברנו רבע דרך, והילדה הייתה בתוך שלולית. לא נורא, הבאנו גרביונים נקיים. ניסיתי להישמע כיפית כזאת, רק שלא תתחיל לצרוח שהיא רוצה לחזור הביתה. רצנו אצנו עד שהגענו לנהר. 40 סנטימטר של מים שוצפים ורוגשים, ואני לא מגזימה. ניסיתי לדמיין את הילדים עוברים את זה לבד. אחר כך הגדול סיפר שהם החליטו להיות קומנדו ורצו יחד בצרחות הסתערות. תפסתי את הרטובה ביד אחת ואת הסלט בשנייה, בעלי הרים את העגלה ובמקלי עברתי את הירדן. באמת היינו שני מחנות. רצנו כל הדרך, ובכניסת הבית מצאנו את גוויות בגדי הקומנדו שהכנתי – היינו, שקיות הזבל. כמו חתולי רחוב הילדים חיכו לנו, סחוטים עד הציציות. 10 דקות של החלפת בגדים וחיכה לנו ערב שבת של חברים, זמירות ואור.
זהו, שלא. באמצע אשת חיל בעלי נזכר בבגדי הילדים שמונחים אחר כבוד על הרצפה, באותו החדר שבסערה הקודמת הייתה לנו בו הצפה שרצחה שלושה מזרנים איכותיים. הוא שקל לרוץ כדי לראות האם הכול הוצף ואני התנגדתי. יהיה בסדר, אמרתי. טירונית בניסיונות מבית היוצר של השם.
כמובן שכבר בקידוש הגשם פסק והרגשנו מטומטמים על חוסר הסבלנות שלנו. עוד 10 דקות היינו מחכים ומגפי הווינטג׳ שקיבלתי מאמא שלי לא היו נהרסים. בחזור מזג האוויר היה קר וכיפי וצעדנו יחד עד הבית, שהיה חשוך. הפקק קפץ. בעלי צרח לבית של השכנה והעיר את הגויה שעבדה שם. הוא מצחיק. כנראה שמע שיעור הלכה איך מדברים לגוי בשבת, והתחיל לרמוז שקר לילדים. היא הרימה את הפקק ושאלה אם הפלטה והמזגנים בסדר. עליתי לחדר עם הבגדים, וכמצופה הכול נשטף: כל הבגדים של כל הילדים, וגם המזרנים שקיבלו שטיפה נוספת והגיטרה. התחלתי לצחוק, ויצאתי מהחדר.
הבנתי שהשם כנראה החליט להעביר אותנו תיקון קל. אבל העובדה שהוא בחר לעשות את זה בתוך השבת, שהיא כולה חסד ושומרת עלינו, הראתה לי כמה הוא רחמן וכמה הוא אוהב אותנו. זה עשה אותי מבסוטה אש. בעלי החליט שהוא מציל כמה בגדים, אלה שבראש הערימות. הוא לא הבין למה אני לא עוזרת. אבל נכנסתי למיטה והלכתי לישון בחיוך של סבבה לגמרי. איזה טוב השם.
שיטה לשקשוקה
עברנו לצימר עם מטבח קטנטן. לקחתי איתי שתי מחבתות, אחת בשרית והשנייה חלבית. נשארו כמה עגבניות ואין יותר מדי תבלינים. זמן מושלם לשקשוקה.
החומרים הדרושים:
1 בצל חתוך
4 שיני שום קצוצות
חצי פלפל ירוק חתוך לחתיכות קטנות
חצי כפית פפריקה מתוקה
6 עגבניות או יותר, תלוי בגודל המחבת
אופן ההכנה:
מטגנים את הבצל ומוסיפים את השום והפלפל.
יש שמקלפים מראש את העגבניות, אבל אין צורך. ד"ר שקשוקה לימד אותי שחותכים לרבעים. את החלק הבשרני של העגבנייה מניחים כלפי מטה וסוגרים עם מכסה לשבע דקות. הקליפה תיפרד בגלל האדים, וכל מה שנותר זה פשוט לשלוף אותה עם מזלג. שווה להשקיע, שקשוקה עם קליפות זה דוחה.
מועכים את בשר העגבניות ונותנים לו בישול. מוסיפים את הפפריקה ומעט מלח לאיזון טעמים. אם זה לא מספיק חריף אפשר להוסיף צ׳ילי גרוס.
כשזה טעים ומוכן אפשר להוסיף את הביצים. עושים גומה בעגבניות ונותנים לביצה להתבשל היטב.
אפשר להוסיף: גבינת עיזים 'פרומעז', פטה, בזיליקום, תרד. אבל המתכון הבסיסי, עם חלה חמה ליד, תמיד מנצח. בעיקר במעברי דירה.
ayakremerman@gmail.com