ימים לא פשוטים עוברים על הציונות הדתית. חקירת הרצח בכפר דומא, שמלווה בטענות בלתי מוכחשות על הפעלת אלימות פיזית ונפשית של השב"כ נגד החשודים הצעירים, מעוררת דיונים פנים-מגזריים סוערים ומאתגרת את השיח הימני בכללותו.
בערוצי התקשורת השונים, מהרשתות החברתיות ועד קבוצות הוואטסאפ, ניצבות זו מול זו שתי עמדות עיקריות, בסיסיות, מנוגדות זו לזו באופן כמעט מוחלט. האחת תומכת בשב"כ, האחרת מזועזעת ממנו.
בצד האחד מקבלים בהבנה את שיטות החקירה. היה כאן רצח נורא וחייבים למצוא את האשמים, הם אומרים. לטענתם מדובר בפעולת טרור, ולכן יש לנהוג בה כמו בכל פעולת טרור, להפעיל אמצעים חריגים ולהתייחס אל החשודים היהודים ובני משפחותיהם בדיוק כפי שמתייחסים לחשודים ערבים. יש כאן קבוצות יהודיות מבודדות ומסוכנות, ועלינו לעשות הכול כדי למנוע מהם לפעול שוב. ובכלל, לא צריך להאמין לכל דיווח על עינויים או ניסיונות התאבדות. חקירות השב"כ מתנהלות לפי חוק ומפוקחות על ידי כל הגורמים המשפטיים. עד כאן טענה א'.
בצד השני טוענים שהמדינה יצאה מדעתה, שהשב"כ מפעיל שיטות חקירה לא לגיטימיות שזוכות לגיבוי מוגזם מהמערכת השיפוטית. חלק מהמתנגדים לא מגדירים את הרצח בדומא כטרור, ולמצער לא מוכנים להשוות בינו ובין הטרור הערבי. לטענתם, היקף הרציחות הלאומניות מהצד היהודי הוא אפסי, האיום על החברה זניח, ואין שום הצדקה להפעיל נגד החשודים אמצעי חקירה חריגים שפוגעים בזכויות שלהם ושל סביבתם. נערים צעירים, שעשויים להיות חפים מפשע, הופכים לשברי כלי בעקבות ההתעללות בחדרי החקירות, התעללות שבסופו של דבר רק תגדיל את הניכור בין הצעירים שגדלו בציונות הדתית לבין הציונות והמדינה. עד כאן טענה ב'.
אין להכחיש את ההיגיון שיש בכל אחת משתי העמדות המקוטבות הללו. ויחד עם זאת, ככל שמקשיבים לטיעונים משני הצדדים, קשה להימנע מהתחושה שאנחנו לא נמצאים בפולמוס הנכון, שהוויכוח הרציונלי מסתיר מאחוריו מחלוקת קדומה ורגשית הרבה יותר. לא התנהלות השב"כ עומדת כאן לדיון, אלא התחושה האישית של כל אחד מהמתדיינים כלפי קבוצת הצעירים שלצורך העניין נקרא לה נוער הגבעות. כמעט כל הטיעונים בעד ונגד החקירה הנוכחית נגזרים מהשאלה אם הצעירים האלה הם בנים או אויבים, אם אנחנו מתייחסים אליהם כילדים אבודים ומבולבלים שהם בשר מבשרנו או כגורמים זרים וממאירים שמנותקים מחברתנו, מדתנו ומאמונותינו.
בהקשר הזה, כמעט לא חשוב אם החשודים העצורים אכן מעורבים ברצח בדומא, או בכל אירוע פלילי אחר, או שהם חפים מכל פשע. זה גם כמעט לא משנה אם המחלקה היהודית בשב"כ פועלת בהתאם לחוק או מכופפת אותו כאילו היה עמוד שדרה של אחד הנחקרים. העמדה כלפי המעצרים המנהליים, החקירות ומניעת הזכויות נקבעת עוד לפני שהם התרחשו, רק לפי החיבור שלנו לאותם צעירים או הניכור כלפיהם.
האירועים הנוכחיים מאפשרים לנו להבין טוב יותר את עמדות הצדדים בשלל אירועים אקטואליים אחרים. אנחנו יכולים להבין עד כמה החיבור הרגשי קובע בכל נושא שעומד על הפרק, ועד כמה העובדות לא מצליחות לבלבל את בעלי הדעות המוקדמות. זה נכון, למשל, בכל נושא שקשור למתנחלים, או לחובשי כיפות, או ליהודים. כמה אנטישמים בעולם שינו את השקפותיהם נוכח המציאות? כמה פרו-ערבים נוכחו בטעותם בעקבות חשיפת האמת? חקירת הרצח בדומא מעניקה לנו זווית ראייה נוספת על הדרך שבה אנחנו מגבשים דעה. אמור לי את מי אתה אוהב או שונא, ואומר לך מה אתה חושב על עינויים בשירות הביטחון של הדמוקרטיה הישראלית.
אזהרת אמת
מאז רצח יצחק רבין, מרבים שותפיו למחנה השמאל להזהיר את הציבור מפני הרצח הפוליטי הבא. פעם בשעתיים קם השמאלן התורן ומתריע על הסתה שעלולה להביא לרצח, וכבר ראינו כיצד מילים עלולות להרוג וכו' וכו'. יש פעילים פוליטיים שעשו קריירה שלמה מהאזהרות הללו. ולמה לא בעצם? להתריע לא עולה כסף, וממילא כולם יזכרו את ההתרעות רק אם הן יתממשו, אז מה אכפת למאן דהוא לסתום קצת את פיו של המחנה הנגדי? וכך חולפות להן השנים, שמות הנרצחים הפוטנציאליים מתחלפים – ראש ממשלה, נשיא מדינה או חברי ארגון שמאל קיצוני – אבל האזהרות ממשיכות לזרום כאילו איום הרצח הפוליטי מרחף מעלינו בכל רגע נתון.
מה שמוזר הוא שבעשרים השנים האחרונות הוזהרנו מפני רצח של כמעט כל דבר שזז – למעט מי שבאמת נרצח. נכון לרגע סגירת המדור, ובואו נקווה שגם אחריו, שום דבר מחזיונות ההתנקשות של נביאי השמאל לא התרחש. ומנגד, דווקא את רצח השר רחבעם זאבי איש מהם לא הצליח לחזות. אף לא שמאלן אחד קם והצהיר שהשחרת דמותו של גנדי בפוליטיקה ובתקשורת עלולה להוביל לרציחתו. גם ההסתה הערבית הגלויה ברשת נגד יהודה גליק לא הוציאה ציוץ מפי דוברי השמאל. אף אחד מהם לא ראה לנכון להתריע מראש מפני ניסיון הרצח של פעיל הר הבית, ואף אחד לא מתריע גם היום על ההסתה שעדיין נמשכת כלפי אותו פעיל וחבריו. כשהשמאל יתחיל להיאבק נגד הסתה שמשפיעה באמת, ולא רק לעשות הון פוליטי על גבם של ערוצי תקשורת מימין, אולי אז הם יסייעו למנוע מעשי רצח אמיתיים של אזרחים פשוטים ופעילי ציבור כאחד.