בשנים האחרונות התקבצה קבוצה קטנה ומאוד אלימה ביו״ש. כמה עשרות צעירים שהם אלו שאחראים בעיקר על פעולות תג מחיר.
כמו רבים אחרים, סברתי שהתקשורת מנפחת בכוונה את הפעולות הללו כדי להכפיש ציבור שלם - את הימין בכלל ואת המתנחלים בפרט. אם יתברר בסופו של יום שמתוך הקבוצה הזאת יצאו רוצחים, ייתכן שהתקשורת בסופו של דבר לא הגזימה כשהיא חזרה והתריעה.
כל אלו שמדברים כעת נגד עינויים עושים זאת מתוך עמדה ימנית, וזה לגיטימי כמובן. נדמה לי שאם אנחנו ישרים עם עצמנו, מונחת לפתחנו שאלה עקרונית שאינה קשורה לימין או שמאל אלא לתפיסה אזרחית בסיסית: האם אנחנו בעד עינויים כדי לחלץ הודאה? כל תשובה שתתקבל, חייבת להיות נכונה כלפי יהודים וערבים כאחד.
החוק הישראלי מתיר עינויים רק במקרה של פצצה מתקתקת, אך ברור שזה לא המצב במקרה הזה. גורמי הביטחון הצליחו לשכנע את הממשלה שהחשודים שהם עצרו הם הרוצחים. ומשום כך הסכימה הממשלה לכופף קצת את החוק כדי להביא להרשעה, במיוחד בגלל הלחץ הפוליטי לפתור את האירוע הזה.
ואחרי שכנראה כופפו פה קצת את החוק - באישור שופט כמובן - האם הציבור יאמין להודאה של הנאשמים אחרי שהתקבלה כתוצאה מעינויים? כנראה שלא.
מעניין לראות את היחס השונה בין השמאל לימין כלפי מי שחטא ונחשב חלק מהמחנה. השמאל מנפנף מקרבו בביטחון רב את אודי אדיב או מרדכי וענונו, טוען שהם לא מייצגים אותו וממשיך הלאה כאילו לא אירע דבר.
הימין אף פעם לא מסוגל לומר שמישהו מקרבו טעה או חטא או להתכחש לו. וכך נולדות הקונספירציות. יגאל עמיר לא רצח את רבין, ואין סיכוי שהחשודים שנעצרו ביצעו את הפשע בדומא. ובכן, עמיר רצח את רבין, ויש סיכוי שהעצורים הם אלו שביצעו את הרצח בדומא. וזה לא אומר שמחנה הימין אינו צודק בדרכו.
אולי הגיע הזמן שכחלק מהביטחון העצמי שלנו נוכל להודות שגם לנו יש לפעמים פירות רקובים?
כל זה לא אומר שמישהו שאינו בקי בחקירה יודע באמת מה קורה, ויכול לומר מי אכן אחראי על מה שקרה בדומא.
ואחרי כל מה שכתבתי פה, כאשר קראתי את עדויות העצורים על מה עברו, הדמעות שלי זלגו מאליהן.