ביום ג' בכסלו תשע"ו (15.11.15) החליטה ממשלת ישראל להביא ארצה את "אחרוני בני הקהילות הממתינים באדיס אבבה ובגונדר".
בגיליון פרשת וישב של 'בשבע' פורסמה כתבתו של שמעון כהן שעיקרה התקפה על החלטת הממשלה.
הדעות החלוקות באשר ליהדותם של יהודי אתיופיה, וממילא באשר לסיוע להם באתיופיה ובהמשך באשר לעלייתם לישראל, מלוות את הקשרים בין יהדות העולם ליהודי אתיופיה למן ראשיתם באמצע המאה הי"ט.
במשך שנים רבות סבלו יהודי אתיופיה מחוסר אמון ודעות קדומות שהביאו לסירוב להכיר בהם כחלק מהעם היהודי. פסיקתו של מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל בשנת תשל"ג (1973), שקבע שהם יהודים, הביאה למהפך היסטורי בגישת הממסד הישראלי והובילה להחלת חוק השבות ולגלי העלייה בדורנו.
למן שנת תש"ן (1990), כשעלתה על הפרק סוגיית שארית יהודי אתיופיה - אותם שהתנצרו לפני כמאה שנים והתעוררו לשוב ליהדות ולעלות לישראל - פסקו גדולי ישראל ובהם מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל, מרן הרב מרדכי אליהו זצ"ל וייבדל לחיים ארוכים מרן הרב שלמה משה עמאר שליט"א שהם יהודים. חל עליהם הכלל ההלכתי "ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא". וזאת כמובן לאחר בדיקה פרטנית שתברר את ייחוסם היהודי.
במקביל התחוללו שני תהליכים: בני שארית יהודי אתיופיה עזבו את כפריהם במטרה לעלות ארצה והמתינו לעלייה בתנאים קשים מאוד באדיס אבבה ובגונדר. עם עזיבתם את הכפרים, הם שבו לאמונת ישראל ולקיום מצוות. בסביבות מגוריהם התגבשו קהילות יהודיות דתיות שוקקות חיים יהודיים הנוהגות באורח חיים על פי ההלכה עם בתי כנסת, מקוואות טהרה, שמירת שבתות וחגים, לימודי יהדות ועברית וכיו"ב.
התהליך השני התחולל בישראל: התנהל מאבק ציבורי שהביא לכמה החלטות ממשלה שהעלו קרוב ל‑50 אלף עולים. כמעט 100 אחוזים מהעולים עברו ברצון ובהצלחה הליכי שיבה ליהדות וגיור כהלכה עם עלייתם.
כיום מהווים בני שארית יהודי אתיופיה רוב בקרב אוכלוסיית יוצאי אתיופיה בישראל, המונה בסך הכול כ‑140 אלף נפש. הם מאופיינים כדבקים בדרך ההלכה והרבנות. חלקם בחינוך הדתי והחרדי גבוה מכל קבוצה אחרת של עולים, ועומד לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה על 75.7 אחוזים. הרוב הגדול של יוצאי אתיופיה שלומדים בישיבות התיכוניות, באולפנות, בישיבות ובמדרשות הם מקרב בני שארית יהודי אתיופיה.
העלייה לא הסתיימה. נותרו כמה אלפים שממתינים לעלייה שנים רבות. למרות שלא אושרו לעלייה, הם ממשיכים לדבוק בדרך התורה והמצוות ומצפים לעלות לישראל ולהתאחד עם בני משפחותיהם. לבם בארץ ישראל וגופם מתייסר באדיס אבבה ובגונדר. אלפי קברים מעידים על מאבקם הממושך של בני שארית יהודי אתיופיה לשוב ליהדות ולישראל. הנותרים הם בדרך כלל צאצאים ליהודי אתיופיה רק מצד אבותיהם, ועל כן לא עלו בהחלטות הממשלה הקודמות שהביאו רק מי שהם צאצאים מצד אמותיהם. החלטת הממשלה האחרונה באה לעשות צדק וצדקה ולהשלים את עליית המשפחות הפרודות. עם עלייתם הם יעברו ברצון את הליכי הגיור.
כשקראתי את כתבתו של שמעון כהן הזדעזעתי. רבבות עולים שחיים כיהודים וכישראלים נאמנים, ועוד כמה אלפים שצפויים לעלות, מכונים בה "נוצרים גמורים שאין להם בדל קשר ליהדות", "אנשי מיסיון", "כאלה שרדפו ורצחו יהודים" ועוד. הוא מסתמך על גורם אנונימי בעדה, ועל אדם שפרסם פוסט בעמוד הפייסבוק שלו. כל עיתונאי מחויב לנורמות של כתיבה אחראית. עיתונאי דתי מחויב גם למצוות מפורשות בתורה ובהן לשון הרע והוצאת שם רע, אהבת ישראל, אהבת הגר, מצוות אונאת דברים ועוד.
כמי שהיה בקהילות הממתינים לעלייה שנים רבות, אני מעיד שגם הנמצאים שם כיום הם אנשים מזרע ישראל שעושים מאמצים גדולים וכנים להתנהג כיהודים נאמנים. מי שיגיע לשם יראה נערים ונערות שמצפים לעלייה שנים רבות ושומרים מצוות, שרים בדבקות שירי קודש כדוגמת "המלך בשדה" ו"למה נקרא מוריה". נערים שמניחים תפילין מדי יום ומייחלים לרגע שיגיעו לישראל ויתגייסו לגולני, גבעתי וסיירת צנחנים.
באחד מביקוריי בקהילה באדיס אבבה שאלו אותי נערות כיצד עליהן לנהוג בבית הספר המקומי: הגויים מקניטים אותן ומכנים אותן בכינויי גנאי על היותן יהודיות שבני עמן הרגו את אותו האיש. עניתי להן מה שעניתי. חסד נעשה עמן שהן אינן יודעות מה כותבים עליהן בישראל, וכך נחסכות מהן עוד השמצות.
הקב"ה זימן לדורנו את הנס והאתגר של קיבוץ הגלויות וקליטתן. זהו מבחנו של כל יהודי בישראל - כיצד נקבל את העולים, ובכללם את אחינו מאתיופיה, האם בבליסטראות של דחייה או בעבותות של אהבה.