במשך תקופה ארוכה ליקטה לאה אברמוביץ' מתלמידותיה של נחמה ליבוביץ' ז"ל סיפורים ואנקדוטות על חייה של המורה הנערצת. הסיפורים נערמו והפכו לספר 'סיפורי נחמה', אולם ככל שהיא מספרת על הספר ועל הסיפורים - מתקבצים אליה עוד ועוד סיפורים.
על הספר ועל דמותה הייחודית של נחמה לייבוביץ' כפי שהיא עולה מהמפגש עם האדם הפשוט כמו גם עם תלמידיה, מספרת אברמוביץ' בשיחה עם ערוץ 7.
אברמוביץ', מזה שנים רבות עובדת סוציאלית ומי שהקימה את עמותת 'מלבב' ומכהנת כיום כמרכזת המכון ללימודי זקנה בירושלים, מספרת על הזכות שנפלה בחלקה להיות מהחוג המצומצם של הלומדים מדי יום חמישי בביתה של נחמה, שם התקבצו מיטב המחנכים בארץ "אני לא יודעת איך הגעתי לשם", היא מעירה...
קבוצת הלומדים יחד הפכו לאחר פטירתה של נחמה ליבוביץ' למקור העיקרי של הסיפורים שנאספו לספרה. "השיעורים אצלה בבית היו איכותיים וממוקדים ואת כל מי שפגשתי שם יכולתי אחר כך לראיין", היא מספרת ומתארת כיצד כאמור גם כיום בחוגי בית והרצאות שהיא מעבירה על הספר ועל נחמה היא מקבלת עוד ועוד סיפורים, ונראה כי לא יהיה מנוס מכתיבתו של החלק השני של הספר.
אברמוביץ' מספרת כי נחמה הייתה מומחית ללימוד באמצעות משחק וסיפורים וקרובי משפחתה סיפרו כי הם זוכרים כיצד כנערה הייתה אוספת את בני הדודים ומספרת להם סיפורים. "זו הייתה אחת השיטות שלה בהוראה, להבהיר נקודה על ידי סיפורים".
מעבר לסיפורים שהגיעו לאברמוביץ' דרך הלומדים יחד בביתה של ליבוביץ' לא מעט מהסיפורים בספרה עוסקים במפגשיה עם ילדים, לקחים מסיפורים שכאלה, וממפגשים עם נהגי מוניות. הסיפורים האלה, מציינת אברמוביץ', סופרו על ידי ליבוביץ' עצמה במהלך השיעורים. לה עצמה כלומדת המסכמת בכתב את השיעורים היה נוהג לציין בהערה קטנה את המילה 'סיפור' לצד כל סיפור שכזה, כך בבוא היום הייתה קלה מלאכת איסוף החומר.
"היא לא רצתה אפילו שיצלמו או יקליטו אותה, ובוודאי לא לראיין אותה. הייתה מאוד נחבאת אל הכלים, אבל עשיתי חישוב שהדור הבא ומי שלא זכה להכיר אותה לא יידע עליה", מסבירה אברמוביץ' את השיקול המרכזי שהוביל אותה לכתיבת הספר על אף שברור לה כי הוצאתו לאור לא הייתה מתקבלת אצל נחמה עצמה בהסכמה
"יש הרבה מה ללמוד ממנה ולהבין למה היא הייתה מוצלחת כל כך, ולמה כל כך הרבה אנשים רואים בה דמות קובעת ביותר לחיים שלהם", היא אומרת ומעירה כי אמנם לנחמה עצמה לא היו ילדים אך רבים חשו קשר אישי עז כל כך אליה עד שביום פטירתה קרעו קרע בבגדם
"יש עוד 4-5 ספרים עליה ועוד יהיו אחרים, אבל האחרים הם יותר ביבליוגרפיות או מתמקדים בשיטת הלימוד. אני עושה משהו יותר קל, ובכל זאת משהו שמראה על מי מדובר, שאנשים יוכלו להשתמש בדוגמאות כשהם מלמדים או בדרשות או שיהיו מושפעים ממנה".
כשהיא מתבקשת לספר אחד מהסיפורים שהתווספו באמתחתה לאחר צאת הספר לאור מספרת אברמוביץ' עוד אחד מסיפורי הגיליונות, אותם גיליונות שדרכם הובילה נחמה לייבוביץ' מאות ברחבי הארץ והעולם ללימוד מקרא ומפרשיו. הגיליונות שבהם שאלותיה של ליבוביץ' נשלחו לתלמידים, סטודנטים, מורים ומחנכים בארץ ובעולם כשהם מסומנים על פי דרגות קושי. הלומדים כתבו לה את תשובותיהם והיא מצידה השיבה לכל אחד ואחד מהם והעירה את הערותיה. בשאלות אלו, מספרת אברמוביץ', האירה ליבוביץ' זרקור מיוחד על פרשנים נשכחים שאלמלא היא ספק אם היו נלמדים.
סיפורה של אברמוביץ' מתמקד באחת העונות על דפים אלה, נערה מתל אביב שתשובותיה לימדו שאינה יורדת לעומקם של דברים, ששפת העברית שבה היא מתבטאת לקויה והיא אינה מצליחה לענות כראוי. נחמה ליבוביץ' קיבלה את התשובות וסברה כי נכון להגיד לה לאותה נערה שתחדל לעסוק בתנ"ך שכן חבל על הזמן של שתיהן בכתיבת ובדיקת התשובות. עם זאת חשבה נחמה שאמירה חריפה שכזו נכון לה שלא תיכתב בכתב אלא תיאמר בעל פה ולכן שאלה את הנערה אם תהיה מוכנה להיפגש איתה. הנערה השיבה בהתלהבות על הזכות שנפלה בחלקה לארח את המורה הדגולה, מסרה את כתובתה ונחמה אכן הגיעה אל המקום, שם התברר לה כי הנערה היא עולה חדשה שעבדה במלצרות באחד מבתי הקפה שבתל אביב. בפגישה סיפרה הנערה כי זה מקרוב עלתה ארצה והעברית אינה שגורה בפיה ואף על פי שהיא מודעת היטב לקשיי הכתיבה שלה, גיליונותיה של נחמה מהווים עבורה אור למשך השבוע כולו.
כאשר שמעה נחמה את הדברים החליטה שלא ניתן לאכזב נערה שכזו ולא ניתן לבשר לה על מטרתו המקורית של ביקורה אצלה. נחמה ישבה עם אותה נערה בתום יום העבודה והשתיים ענו יחדיו לשאלות שבגיליון, ולמעשה מיום זה ואילך קבעו 'חברותא' שבה למדו מדי שבוע והשיבו על השאלות לאחר שזו סיימה את עבודתה בבית הקפה ונחמה סיימה את הרצאתה השבועית באוניברסיטת תל אביב. לימים הפכה אותה נערה מתקשה למורה לתנ"ך בעצמה.
בספרה מגוללת אברמוביץ' סיפורים אודות דמותה של נחמה ליבוביץ' כאשת חסד, כמסתפקת במועט, כמי שלא קיבלה בהבנה החלטות יציאה לחו"ל וניסתה למנוע יציאות מהסוג הזה, כך גם ראתה את עצמה חלק מהציונות הדתית והעריכה מאוד קיבוצים, חיילים, מחנכים ובעיקר את נשותיהם על מסירות הנפש שהפגינו באורח חייהן.