על השולחן היה פתק: "שלום רותם החמודה! יצאתי לסידורים, אחזור בחמש. אל תשכחי להוציא את ליאור מהגן ותני לו לאכול. יש פירה וקציצות במקרר. נשיקות, צדיקה שלי".
צדיקה? חשבתי. משתדלת, לפחות, אבל איך אפשר? הנה, היום כשרעות אמרה שהיא שכחה את האוכל וביקשה את שלי, כמעט אמרתי לה שפעם אחת תבקש ממישהי אחרת. כל פעם שהיא שוכחת - וזה קורה הרבה - היא מגיעה דווקא אליי. והיום הספקתי להכין רק כריך אחד בבוקר, והייתי רעבה בעצמי. אבל מה לעשות? צריך לעשות חסד, נכון? אז נתתי לה. מה, אני אגיד לה לא?
וליאור... שכחתי לגמרי שאני צריכה לטפל בו, והבטחתי למיטל שאני אבוא אליה הביתה לעזור לה בחשבון. הנה, לרגע אחד כמעט אמרתי לה שתבוא היא אליי - ואז נזכרתי שטובות עושים עד הסוף, מכל הלב, והסכמתי ללכת אליה. עכשיו אני אצטרך לקחת את ליאור איתי, ואני לא בטוחה שנצליח ללמוד עם הקטנצ'יק הזה בסביבה.
חוץ מזה, איך אני יכולה להיות צדיקה אם אני מבואסת מזה שהחברות שלי הולכות לקנות בגדים בלעדיי? בגדים זה הרי שטויות, ואני לא יכולה לבוא איתן מסיבה מאוד מוצדקת: אחרי שאני לומדת עם מיטל, יש לי התנדבות שבועית בעמותת 'גמלא'. אני אורזת חבילות מזון לגמלאים, ולא נעים לי לא להגיע.
בערב, כששכבתי במיטה, כאב הראש עדיין לא חלף. הוא אפילו החמיר. אמא נכנסה לחדר והביטה בי. "מרגישה טוב, חמודה?" היא שאלה בדאגה, "את קצת חיוורת". היא הניחה יד על מצחי. "לא, אין לך חום... רוצה לספר לי איך עבר עלייך היום?"
כנראה שמשהו בקול הרך של אמא עשה לי משהו, כי להפתעתי הרבה פרצתי בבכי.
"היה יום נורא ואיום!" פלטתי תוך כדי יבבות. נשמעתי כמו ילדה בת שנתיים, אבל לא יכולתי להתאפק. "בבית הספר נתתי לרעות את הסנדוויץ', ומַתִי מרעב. בהפסקות לא יצאתי אפילו פעם אחת, כי כל הזמן בנות באו אליי שאני אסביר להן חומר, ולא רציתי להגיד להן לא. אחר כך כשבאתי הביתה הייתי צריכה לטפל בליאור, וגם הייתי צריכה לקחת אותו למיטל ללמוד כי הבטחתי לה. והוא היה כזה נודניק! וכשהחזרתי אותו הביתה בקושי הספקתי לנשום והייתי צריכה לרוץ להתנדבות בגמלא, והפסדתי את הקניות עם החברות ואני כל כך עייפה. ומחר יש לי עוד יום כזה, וכבר אין לי כוח!"
"מסכנה שלי..." אמרה אמא, והתיישבה לידי. "תקשיבי, אני רוצה לספר לך משל קטן של המגיד מדובנא. איש אחד הזמין חבילה בדואר שליחים. למחרת הגיע אליו שליח עם חבילה על גבו, כולו מזיע ומתנשף. 'אוי', אמר האיש, 'טעית בחבילה! חזור והבא לי בבקשה את החבילה שלי...'
"'אבל איך אתה יודע?' שאל השליח, 'הרי עדיין לא פתחת את החבילה?'
"'נכון, אבל החבילה שלי קלה', הסביר האיש. 'אם כל כך קשה לך לסחוב את החבילה הזאת, סימן שזאת לא החבילה הנכונה!'".
אמא ליטפה לי את הראש. "רותם, המגיד אומר שעבודת ה' שלנו צריכה להיות בשמחה ובקלות. אם כל כך כבד וקשה לך, סימן שאת לא סוחבת את החבילה הנכונה... זה נכון בין אדם למקום, וגם בין אדם לחברו. מותר להגיד לא, חמודה. מותר לך לצאת לקניות ומותר לבקש התחשבות. לך לא מגיע שתעשי חסד עם עצמך?" והיא נתנה לי נשיקת לילה טוב והשאירה אותי מהורהרת.