וְגָר סַבָּבָּה עִם נִפְלָא

היא תצליח לישון טוב בלילה גם אם תגידו מֵכּיר במקום מַכּיר. היא לא תקפוץ כנשוכת נחש אם הילד שלכם יגיד שהוא סוֹפֵּר את הגולות שלו, ולא סוֹפֵר אותן. ואם היא תשמע מורה שאומרת בכיתה "שטויות במיץ עגבניות" ולא "הבל הבלים", היא תחייך בהבנה.

ד"ר נטלי אקון (47), חברת האקדמיה ללשון העברית, יו"ר המרכז העולמי לקידום השפה העברית ומרצה בחוג ללשון עברית במכללת אפרתה, רחוקה מלהיות איש הלשון הנוקדני הטיפוסי. דמותה הנמרצת שוברת עוד כמה סטיגמות של אנשי לשון: כמה דקדקני עברית שמעתם שמדברים דווקא במבטא צרפתי בולט? אבל כל אלו לא מפחיתים מעוצמת הלהט שלה כשהיא מתחילה לדבר על פעילותה הציבורית, שמבקשת להשיב לשפה העברית את היוקרה שאבדה לה, לא רק משלטי הניאון בחנויות אלא גם מלב לבו של הממסד במדינת היהודים. 

אנריקו מסיאס ופיוטי בית כנסת

"בכל שלב בחיים שלי היו שליחים של ה' וניסים שהביאו אותי למקום הזה", היא אומרת בסוף הריאיון, "אני מאמינה שכמו שהוא הוביל אותי לכאן, הוא ימשיך להוביל אותי בשליחות שלי". אבל כדי להבין מה בדיוק השליחות שלקחה אקון על עצמה, צריך לחזור אל הבית שבו גדלה בקזבלנקה, מרוקו, תחילת שנות ה‑70. בחלל הבית התנגנו במקביל פיוטים ממיטב המסורת של יהדות מרוקו שהיו חביבים על אביה, מוזיקה ערבית אנדלוסית וגם שאנסונים צרפתיים שהביאה אמה, שגדלה על ברכי התרבות המודרנית. "אני יכולה להתרגש מאום כולתום, מז'ק ברל וגם מפיוטים", היא מתארת את הבית הרב-תרבותי שבו גדלה, "אבא היה שר פיוטים בבית הכנסת, אמא הביאה שירים של אנריקו מסיאס". השילוש התרבותי הזה – יהודי-ערבי-מערבי, בנה את אישיותה ואת השקפתה, אותה היא מביאה כיום לעבודתה האקדמית והציבורית. "לקחתי את הגם וגם הזה של התרבויות. התפללנו בעברית בבית הכנסת, עם המוכרים ברחוב דיברתי ערבית ובבית דיברנו צרפתית".

כילדה למדה עברית על בוריה בבית הספר המקומי 'אוצר התורה', אולם העברית נלמדה כשפת קודש בלבד – שימושית רק בכל הקשור לתפילות, חגים או קריאה בספרי התנ"ך. בגיל 17 חוותה את ה"לך לך" הפרטי שלה, כלשונה. היא עזבה את הבית החם במרוקו ועברה לצרפת לצורך לימודי אופטיקה. בצרפת הכירה את אבי אקון, פעיל ציוני נלהב, והשניים נישאו. לאחר שלוש שנות לימודים גבוהים, יצאה לחפש מקום לסטאז'. בחנות האופטיקה הראשונה שאליה נכנסה כדי להציע את עצמה לעבודה, הבהיר לה המוכר כי היקף המשרה מחייב גם עבודה בשבתות. "אבל אצלי זה היה חוק בל יעבור, קיבלתי חינוך דתי. ביקשתי מהמוכר שיאפשר לי לקחת יום חופשה בשבת, שאשלים בימים אחרים, אבל הוא אמר: גברת, תתעוררי. אנחנו במאה העשרים, את חייבת לעבוד בשבת".

אקון סירבה לוותר על שמירת השבת, ובצר לה פנתה לרבה הראשי של צרפת דאז, הרב רנה סיראט. "התייעצתי איתו מה לעשות, והוא אמר לי: תשני כיוון. לכי ללמוד תואר ראשון בשפה וספרות עברית באוניברסיטה". את החוג לעברית פתח הרב סיראט עצמו באוניברסיטת פריז 8. הרב הסביר לה כי בפקולטה הזאת, שבה כולם יהודים, היא לא תידרש לחילול שבת הן בלימודים והן בעבודה לאחר מכן. אקון הצעירה, בוגרת הפקולטה למדעים מדויקים, התקשתה לקבל את העצה: "לא הבנתי מה הוא רוצה ממני, לא היה לי שום קשר למדעי הרוח. אבל הרב אמר לי: אל תעני לי עכשיו, לכי הביתה ותחשבי על זה".

במבט לאחור, היא יודעת, היה הרב סיראט השליח הראשון לניתוב מסלול חייה הנוכחי. היא התייעצה עם בעלה, והחליטה לבסוף לקבל את העצה ולשנות כיוון ב‑180 מעלות. היא לא הייתה יכולה לדמיין אז שתתאהב כל כך מהר במקצוע החדש. "התאהבתי בעברית כי זה משהו שהיה במהותי. גדלתי עם השורשים האלה של התרבות העברית והיהודית, והרגשתי שאני חוזרת לשורשים. זה היה לי טבעי". אקון לא מכחישה כי הלימודים דרשו ממנה מאמץ והשקעה: לראשונה בחייה הייתה צריכה להתמודד עם עברית כשפה מדוברת ולא רק שפת התנ"ך והתפילה, שכן ההרצאות כולן הועברו על טהרת העברית. אבל המוטיבציה והאהבה לשפה דרבנו אותה לסיים את התואר הראשון בכמעט שנה אחת בלבד. בלי התלבטות היא החלה בשנתה השנייה באוניברסיטה את לימודי התואר השני בעברית.

בסיום לימודי התואר השני, קיבלה אקון מלגה לעבודה על מחקר בישראל. בעלה, שדחף כל העת לעלות לארץ, קפץ על ההזדמנות. "היה מדובר בנסיעה של שלושה שבועות בלבד לצורך מחקר. בעלי אמר: בואי ניסע". שני הילדים – יַבְנֶה-אל ואילן, הושארו אצל סבא וסבתא במרוקו, ובני הזוג עלו על טיסה לישראל. הם התגוררו זמנית בשכונת רמות אשכול בירושלים, ואקון החלה לבקר באוניברסיטה העברית לצורך מחקרה.

היה זה בבוקר היום השלישי לבואם ארצה. אקון, שתכננה להסתפק בביקור קצר מועד בישראל למטרות אקדמיות, שוב הובלה בידי כוח עליון אל החלטה שאותה לא יכלה לצפות מראש. הפיצוץ העז שנשמע בשוק מחנה יהודה החריד גם אותה, כששמעה את החדשות בעת שישבה בספריית האוניברסיטה. "אז חוויתי את הפיגוע הראשון שלי. בערב הלכתי עם בעלי לראות מה קרה שם. פתאום הכתה בי ההכרה שוואו, אני מסוגלת לחיות כאן גם עם פיגועים. תביני, בחוץ לארץ כשהיינו שומעים על פיגועים בישראל זה היה מפחיד אותנו מאוד. בעלי רצה כל הזמן לעלות לישראל, אבל אני פחדתי בגלל הפיגועים. אחרי שחוויתי את הפיגוע בישראל, הבנתי שאני מסוגלת לעשות את הצעד הזה, זה אפשרי".

מילים של בר-אשר

עוד באותו שבוע החלו בני הזוג אקון לחפש לעצמם דירה במרכז קליטה בישראל. הם מצאו מקום נחמד ברעננה, וחזרו לצרפת כדי לבשר להורים על החלטתם לעלות לישראל. "הם השתגעו, לא הבינו מה קורה לנו. הוריי אמרו שאנחנו עושים טעות, שקיבלנו החלטה מהירה מדי. אבל אני חשבתי שצריך לעלות בלי לחשוב, פשוט לבוא ולהתמודד עם המציאות". שלושה חודשים מאוחר יותר עלתה המשפחה הצעירה ארצה והשתקעה במרכז הקליטה ברעננה. "זו הייתה שנה נפלאה", היא נזכרת בערגה בשנתה הראשונה בארץ, "מרכז הקליטה היה חממה". העלויות היו זולות במיוחד, החברה הייתה של הרבה עולים מצרפת, ואחר הצהריים היו למשפחה שעות ארוכות שבהן טיילו בארץ לאורכה ולרוחבה על מנת להכיר את מולדתם החדשה.

אבל מהחממה היה צריך לצאת לעולם האמיתי, ובשנה שלאחר מכן החלה משפחת אקון להתמודד עם המציאות הישראלית הלא-עוטפת: תשלומים גבוהים, מיסים, ובעיקר מציאת מקום עבודה בלי כישורי שפה גבוהים. לאט לאט הם השתלבו, נטלי מעבירה שיעורים פרטיים בעברית במרכז הקליטה ובעלה עובד בחברה ישראלית וטס מטעמה לצרפת. "השנה הזאת זכורה לי כשנה שחורה. הייתי לבד בארץ, בלי המשפחה. תביני, בצרפת בעלי היה מקבל כל חודש משכורת שאפשר היה לקנות בה מכונית. היו לנו שם שני רכבים, בית ושטח סביבו. פתאום אנחנו פה, עם כל ההוצאות, לא קל. ההורים הציעו לנו לחזור, אבל החלטנו להתמודד".         

אחרי השנה הזאת, אקון קיבלה החלטה: או שיוצאים ממעגל העולים החדשים ומתאקלמים כישראלים לכל דבר, או שחוזרים לצרפת. "אמרתי לבעלי שאם רוצים להתאקלם, צריך לצאת מהחברה הצרפתית ברעננה ולעלות לירושלים". בשנת תש"ס השתקעה משפחת אקון בשכונת רמות בירושלים. מאז עלו לישראל נולדו לבני הזוג עוד שני ילדים. נטלי התקבלה ללימודי דוקטורט בלשון באוניברסיטה העברית, והילדים השתלבו בבתי הספר הרגילים. בנקודה הזאת, בפעם השלישית בחייה, שליח לא נודע כיוון אותה שוב למסלול הנכון: "היה אדם אחד ברעננה, שאני אפילו לא מצליחה להיזכר היום בשמו, שהציע לי לפנות באוניברסיטה לפרופ' משה בר אשר, והוא יעזור לי עם הדוקטורט. ראיתי את האדם הזה רק פעם אחת בחיי, והוא אפילו לא יודע שבזכותו הגעתי למקום שהוא אפילו לא חלם עליו".

אקון פגשה את פרופ' בר-אשר, אשר משמש גם כנשיא האקדמיה ללשון העברית, וגוללה באוזניו את סיפור חייה. היא גם סיפרה לו שחלומה הוא להשתלב כחוקרת באקדמיה ללשון העברית. "אני לא יודעת איך העזתי אז לחשוב על זה, אבל ידעתי שלשם אגיע", היא אומרת היום. את המסלול האקדמי המפרך עד לסיום הדוקטורט עשתה עקב בצד אגודל בהנחייתו של פרופ' בר-אשר, אותו היא מגדירה "אב רוחני" בכל הנוגע ללשון. "בדיבור שלי יש מילים קבועות שהן של בר-אשר, למשל 'כלומר'", היא צוחקת. היא עברה תחת ידו דרך תובענית ולא קלה, "עבדתי קשה ובכיתי הרבה, אבל הוא הוביל אותי למקום שרציתי". ואכן, בתשס"ז היא נכנסה לאקדמיה ללשון העברית כמזכירה מדעית, ובהדרגה השתלבה בעריכת מילונים, ניהול ועדות מקצועיות ועוד.     

מג'קי לוי עד דליה מזור

מחדרון קטן ופשוט בדירתה הירושלמית מתנהלת פעילותה רבת הענפים של אקון. היא מראה לי בחיוך את פינת העבודה, עמוסת מסמכים, ספרים וחוברות אודות העברית, ומעוטרת בסדרת כרכים אדומים וגדולים של מילון אבן שושן. "החדר הזה מאפיין את הפעילות שלי", היא מביטה בו באהבה מהולה בגאווה, "חדר קטן, צנוע, אבל פה מתרחש הכול". הכול כולל עשייה שמגיעה עד צמרת משרד החינוך מחד, ועד לצמרת המל"ג (המועצה להשכלה גבוהה) מאידך. היא סוחפת אל שורותיה חברי כנסת וגם אנשי תרבות מהשורה הראשונה בישראל, והכול מכוח הנמרצות והנחרצות של אישה אחת שמבקשת להילחם על כבודה של העברית.

אבל איך מגיעה דוקטורנטית ללשון מן השורה אל לבם של מאבקים ציבוריים, שמשיקים אפילו לפוליטיקה? השינוי החל בהחלטתה ללמוד לתעודת הוראה, ובעקבותיה הכניסה למכללת אפרתה כמרצה בחוג ללשון עברית. "הרגשתי שחסר לי ההיבט החינוכי, ההוראה. אני מאוד אוהבת את זה".

למה ללמד דווקא במכללה ולא בבית ספר?

"רציתי להכשיר מורות ללשון, אבל רציתי להכשיר גם מורים בכלל. לתת להם רקע בעברית כדי שיהיו מורים טובים יותר בכל תחום. הרי עברית זו שפת ההוראה, זה כלי התפקוד של המורה. הוא קורא, כותב ומדבר לתלמידים בעברית. ככל שהשפה שלו תהיה טובה יותר בכיתה, הוא יהיה במעמד אחר, שולט יותר בחומר, אפשר להסביר טוב יותר לתלמידים. זו השאיפה שלי – לתת את הכלי הזה למורים, שהשפה לא תהיה רק צינור טכני להעברת המסר, אלא שפה שהיא גם יוקרתית, תרבותית. שהמורה לא יגיד רק 'שטויות במיץ עגבניות', אלא גם 'הבל הבלים'".

כאשת לשון, לא מפריע לך שמורה ישתמש בביטויי סלנג? את לא מעדיפה שהוא יאמר דווקא "הבל הבלים"?

"אני כל הזמן מחפשת את האיזון בין התרבות היהודית והתרבות המערבית. זה המסר החזק מבחינתי, וזה מה שאני רוצה להעביר לכל המורים. השילוב חשוב: צריך שיהיה גם אהלן וסבבה, אבל מצד שני שהמורה לא תגיד כל שתי מילים 'כאילו'. כאן נכנס המעמד של השפה העברית, שמורה תגיד גם מילים כמו: כביכול, כלומר, למעשה. העברית היא גם שפה של תרבות ולא רק יצירת תקשורת. לכן יש מעמד שונה כשאני מדברת עם תלמיד לבד בשפה שלו, או כשאני מדברת עם כולם בכיתה. אני אומרת שלא לבעוט בשום תרבות, לא בסלנג, לא בתרבות המערבית ולא בתרבות היהודית. צריך לדעת איך לחיות עם כולם יחד, זה לצד זה".

לפני ארבע שנים החליטה אקון לעלות מדרגה ולא להסתפק בהנחלת המסרים שלה למורים בלבד. ההחלטה לצאת לפרויקט חדש הגיעה בעקבות מחסום שבו נתקל בנה בבית הספר התיכון. אז הבינה אקון שבעיית מעמדה של העברית אינה רק נחלת הישראלי ברחוב, אלא גם של הממסד החינוכי והפוליטי. "הבן שלי היה בכיתה י"א. מכיוון שבבית שיחות על לשון הן הנושא בשולחן שבת, הוא גם אוהב את התחום וביקש לעשות מספר יחידות מורחב לבגרות בלשון עברית. במשרד החינוך אמרו לו שאין אפשרות כזאת. התקשרתי אליהם ושאלתי: איך יכול להיות שברוסית, צרפתית, ערבית ואמהרית אפשר לעשות יותר מחמש יחידות, ורק בעברית – שפת האם - אי אפשר? קיבלתי את התשובה 'ככה'. הבנתי שיש חסר במערכת. התחלתי לפקוח עיניים וגיליתי שגם באקדמיה ובעוד מקומות יש זלזול עמוק בשפה. האנגלית הופכת ליותר יוקרתית מהעברית. כאן נפל לי האסימון שצריך לטפל בבעיה".

אקון החליטה על הקמת המרכז העולמי לקידום העברית, אותו ייסדה ובראשו היא עומדת עד היום. תחילה הצטרפה אליה רות אלמגור-רמון, יועצת הלשון ברשות השידור, אותה הכירה אקון בעבודה משותפת על הפינה 'רגע של עברית' ברדיו. זו יצרה קשר עם ד"ר צבי צמרת, לשעבר יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך. צמרת צירף אליהם את האמן יהורם גאון, שהביא למרכז אנשי תקשורת נוספים שמעמד העברית קרוב ללבם. כיום גאון הוא נשיא המרכז, וחברים בו בין השאר אנשי התקשורת ג'קי לוי, דליה מזור, דוד אלהרר, מולי שפירא והמשפטן פרופ' אביעד הכהן.

עבודת המרכז, היא מסבירה, מתמקדת קודם כול במודעות. "אנחנו עובדים מלמעלה, לעורר על כך שיש בעיה". המרכז החל בפעילות תקשורתית נרחבת, שהניבה את הקמת השדולה ללשון עברית בכנסת, וכן קידום חוקים למען השפה העברית. השדולה נחנכה בטקס חגיגי בכנסת לפני שלוש שנים בתאריך כ"א טבת – שנקבע בהחלטת ממשלה כיום הלשון העברית, בהיותו יום הולדתו של אליעזר בן יהודה.

הזכות לעברית בקניון

השדולה החלה לעבוד, וקידמה שישה חוקים בסיועו של פרופ' אביעד הכהן. אחד החוקים שעורר סערה והתקשה לעבור את משוכת היועץ המשפטי לכנסת בוועדת החוקה, היה חוק הקובע כי בעל עסק שבוחר לעצמו שם לועזי, יחויב לכתוב לצדו את השם גם בתעתיק עברי, לדוגמה: מותג הבגדים RENUAR יחויב לציין על שלט החנות גם "רנואר" בעברית. אקון רואה בהשתלטות האנגלית על שלטי החנויות פגיעה נוספת במעמדה של העברית בישראל: "את נכנסת לקניון – הכול באנגלית. אתה לא רוצה שם עברי לחנות? בסדר, אבל תכתוב אותו גם באותיות עבריות, למה אתה בועט בתרבות שלך? כשניסינו להעביר את החוק, אמרו לנו בלשכה המשפטית של הכנסת שמדובר בפגיעה בחופש הביטוי. למה? הרי מותר לו לבחור באיזה שם שירצה, אני רק אומרת שהתרבות המערבית צריכה לבוא בד בבד עם העברית. האם אין פה פגיעה בזכות האזרח הישראלי לקרוא בשפת המדינה שלו? זו זכות פחות חשובה? אני תמיד מחפשת את האיזון בין התרבויות, אבל לא מוצאת אותו בישראל".

למה את רוצה גם וגם? מדוע אינך דורשת שתהיה עברית בלבד?

"אני לא חוזרת לתקופת גדוד השפה העברית של מגני השפה העברית. עברתי גם את שלב מדיניות כור ההיתוך של משרד החינוך, בה רצו לשלול את כל התרבויות ולדגול בתרבות אחת בלבד. אבל עברנו היום לקיצוניות השנייה: היום האנגלית חוגגת ברחובות, יותר סטייל לדבר אנגלית. זה חלק מביטוי של קידום התרבות המערבית בכלל, רוצים לבעוט בשורשים שלנו".

אקון מסבירה כי אובדן מעמדה של השפה העברית הוא רק סימפטום למשבר שעוברת החברה הישראלית, שלא מסוגלת להכיל את השוני בתוכה והפכה למפולגת. "איבדנו את המכנה המשותף המינימלי שחייב להיות לכל חברה מתוקנת בעולם, הפכנו לחברה משוסעת. חייבים לחזור למצב שיש מכנה משותף, וליצור תרבות שמקבלת גם וגם בלי לבעוט באף תרבות. אני תמיד אומרת: גם וגם זה לא לגמגם, זה לקחת את הטוב מהכול. זה כמו בזוגיות: גבר ואישה כל כך שונים, כל אחד בא עם התרבות שלו. אבל אם הם בונים את הקשר המינימלי, המכנה המשותף ביניהם, השפה המשותפת, ההבנה ההדדית, אז אני מקבל אותך לא כשונה אלא כמשלים אותי. בתרבות הישראלית של היום השונה מתקבל כקטסטרופה ולא כמי שמביא את החלק החסר בתמונה שלי".

חוק נוסף שניסתה השדולה לקדם הוא העברית כשפת המדינה. נשמע טריוויאלי, אולם היועצים המשפטיים בכנסת התקשו להעביר גם אותו. "הם טענו שאנחנו רוצים להוציא את השפה הערבית החוצה. אבל זה לא נכון, ביקשנו רק שעברית תהיה שפת המדינה". אקון מסבירה כי חשיבות החוק אינה רק פורמלית, אלא נוגעת לעתידם והצלחתם של בני הדור הבא: "מחקרים הוכיחו שככל שתלמיד שולט בשפת האם, הוא מפתח את הקוגניציה שלו. מדובר בכלי להצלחה בחיים, הצלחה אקדמית, מקצועית, היקלטות של עולים חדשים בארץ ועוד".

מאבק נוסף שנחל הצלחה אחרי עבודה מאומצת של המרכז לקידום העברית, הוא מעמדה של העברית במוסדות ההשכלה הגבוהה בישראל. לפני כשלוש שנים החליטה המל"ג להקים ועדה שתבדוק אפשרות של פתיחת מסלול ללימודי תואר ראשון במשפטים בשפה האנגלית בלבד. הוועדה, בראשות אמנון רובינשטיין, אישרה את ההצעה, והיא הייתה אמורה לעבור הצבעה לאישור סופי במליאת המל"ג. "עשינו עבודה נמרצת, יחד עם השדולה והאקדמיה ללשון עברית. עברנו את חברי המליאה אחד אחד והסברנו את משנתנו. שלחנו מכתבים לנשיא ולראש הממשלה. ערב ההצבעה כבר ידענו שההצעה תיפול במליאה. ואכן ההצעה נדחתה ברוב מוחץ", היא מספרת בסיפוק.

מדוע התנגדתם ללימודי משפטים באנגלית? מה הנזק בכך?

"חוקרים טוענים כי לימודי משפטים באנגלית מטרתם קידום תרבות המשפט הבינלאומי והחדרתו למשפט הישראלי, תוך דחיקת מקומו של המשפט העברי. זה שילמדו באנגלית, משליט בעצם את התרבות הבינלאומית. כלומר השימוש בעברית אינו רק עניין טכני, אלא הוא משפיע גם על המהות והתכנים".

מה הקשר בין משבר מדיני ללידה?

אקון עמלה גם על החדרת העברית למערכת החינוך. לאחרונה נחלה הישג, לאחר הפעלת לחצים על ראשי משרד החינוך, בדמות קול קורא שיצא מטעם המשרד לשיפור האוריינות בשפת האם במערכת החינוך גם לדוברי עברית. כעת תיפתח קבוצת מחקר שתפתח את הדרכים לשיפור לימודי העברית בבתי הספר.

פרויקט נוסף שלה פותח במכללת אפרתה בה היא מלמדת. יחד עם צוות המכללה הוכנה יחידת לימוד חובה בלשון שמיועדת לכל תלמידי המכללות להוראה בבתי הספר היסודיים. "בכיתות א'‑ד' המורה המחנך הוא מלמד השפה, ואין לו שום הכשרה מקצועית לכך. היחידה מקנה לו רקע בשפה ובספרות". עד כה נלמדת היחידה במכללות אחווה ואפרתה, והשאיפה היא שמכללות נוספות יצטרפו.

נראה שאת לא מתעניינת בביסוס העברית התקינה בפי אזרחי ישראל, אלא במעמד השפה - עניין שהוא לכאורה פורמלי. מדוע?

"אני מנסה לקדם עניין תרבותי, והוא ישפיע ממילא גם על התקינות הלשונית. לא צריך לומר לילדים שאומרים מֵכּיר ולא מַכּיר כי ככה. אנחנו באים מכיוון אהבת השפה, העצמת המודעות של התלמיד לשפה, שיבין שהשפה היא לא רק כלי לדיבור, אלא משהו שמייצג אותו ואת תרבותו ושורשיו. למשל: אם אני מוריד נעליים או חולץ נעליים – אלו שני ביטויים שונים. מוריד זה תעתיק מאנגלית, אבל חולץ מגיע מהחליצה המקראית, זה משהו ששייך לתרבות היהודית שלנו. האם אני עושה תפילה או מתפלל? באופן הזה השפה מחברת את הילד לשורשים שלו. אתה שומר על העברית כשפת התרבות שלך, ואז אתה לא מאבד קשר לתנ"ך.

"מה שקרה אצל האנגלים למשל הוא שהשפה שלהם כל כך התרחקה מהשפה הספרותית, שהם לא מסוגלים לקרוא היום שייקספיר. אני רוצה שנשמור על הקשר הזה, כי אם לא – מחר לא נהיה מסוגלים לקרוא תנ"ך. לצערי התהליך כבר החל. שאלתי תלמידי תיכון דתיים מה זה 'ורדו בדגת הים'. הם השיבו שהכוונה היא לרדת. לא ידעו את הקשר בין רודן ללרדות, כי לא מלמדים אותם את הקשר בין העברית החדשה לתנ"ך. האם כשמדברים על הפיסות של הכוהנים בבית המקדש, מישהו מקשר את זה עם זכייה בפיס? כשאומרים משבר מדיני, מי זוכר את המשבר, החלק הקשה בלידה של האישה במקרא? אז למה לא לדבר על היופי של השפה כשפת התרבות היהודית שלנו? למה להתמקד במַכּיר או מֵכּיר? אם תקשר את התלמיד לשורשיו, הוא יתחבר לעברית ומעצמו כבר יאמר את המפּיק במקום הנכון".