היום שאחרי יגיע. המהלומות הפיזיות, הביקורתיות והתקשורתיות שהתחוללו בפרשת דומא יגיעו לסיומן המעשי, אך הן יטביעו את חותמן עמוק בתוכנו.
לא זו בלבד, אלא מה שאנחנו מנסים להכליל ולקרוא לו נוער הגבעות יישאר ויתקיים. ולא זו בלבד, אלא שמעגלים סביבו יקבעו את יחסם אליו גם לאור מה שהתחולל בשבועות האחרונים, לכאן ולכאן.
העסקתי את עצמי מאוד בימים האחרונים בשאלת היום שאחרי, בקריאה ובפגישות, בניסיון להבין את התופעה הנוכחית, לא לאור תבניות נוער הגבעות של הדור הקודם. התבקשתי על ידי עורך 'בשבע' לשתף את הציבור במעט תובנות, כדי שנכין את עצמנו לקראת הבאות.
הנערים האלה הם שלנו. כדי להסיר ספק, איני מתכוון כלל וכלל להיכנס למובן הפולמוסי של קביעה זו, ולשאלה מי אשם או מי אחראי. מנעתי את עצמי מלעשות זאת עד היום, ואיני חושב שנכון בכלל להשתתף בשיח הזה, אלא רק בשיח של עולם התיקון.
כשאני אומר שהנוער הזה הוא שלנו, אני מתכוון למובן הכי אינטימי של המושג. הוא רואה בנו אויב, הוא מורד בנו, הוא צמח בגלל התנערותו וסלידתו מכל מה שאנחנו אומרים וכדומה. אבל אלה הילדים שלנו, ואנחנו לא רשאים לזרוק אותם לאנחות ולומר שהם של מישהו אחר.
למעלה מכך, באומרי "שלנו" אני מתכוון למעגל שלם ורחב של השתייכות, ובסופו של דבר הם חלק מהילדים שצומחים היום במדינת ישראל. הביטוי "שלנו" הוא בעל מעגלים שהולכים ומתרחבים, ובסוגיות רבות גם דברים שמתחוללים אצל ילדים שצמחו בחינוך הממלכתי, הקיבוצי, או כל זרם רחוק מאוד ממני – אני מרגיש שהילדים האלה הם גם שלי.
אי אפשר לדבר על ״הם״, כי כל אחד הוא סיפור בפני עצמו. המכנה המשותף הטוב ביותר להגדירם הוא שאין להם מכנה משותף. הם אינדיבידואליים בצורה קיצונית. אין לנו ברירה אלא לעשות ניסיונות דלים להכללה, ולהיות מודעים כל הזמן שמדובר בהכללה בעייתית מאוד.
הם זקוקים בראש ובראשונה שיקשיבו להם - לא שיטיפו להם. הם מחפשים אוזן קשבת שקודם כול תקבל אותם, תיכנס לתוך עולמם, תבין את תפיסתם
יש רקע מורכב ומסובך לתיאור דרכם אל המקום שהם נמצאים בו כעת. ראשית, בעיות גיל ההתבגרות – ראיית הכול בשחור ולבן ובעייתיות בקריאה מורכבת של המציאות; נושאים משפחתיים שונים; אי-מציאת מקומם, כמו בני נוער אחרים, במסגרות הקיימות וכדומה. חלק מעמיתיהם הלכו למקומות אחרים – מכיכר החתולות ועד לאפשרויות אחרות שעומדות בפני בני נוער בתקופת שאלות הזהות שלהם. שנית, הם מצולקים: מאבנים, מנפגעים, מהרוגים. הקרקע הרועדת באופן מתמיד מתחת רגליהם וחוסר הביטחון האישי, כמו גם העתיד הלא יציב, מצמיחה את המצוקות האלה.
חלק מחוסר היציבות הוא גם המדיניות של גופי השלטון ביו"ש. אין מדיניות אחידה, קוהרנטית, ארוכת טווח. המערכות מנהלות את הסכסוך, ועל כן ישנן עליות ומורדות במדיניות השונה של מפקדי צה"ל (המח"טים), המִנהל, שר הביטחון ועוד. זה יוצר מציאות שמזינה תחושה של צביעות, רמאות ומניפולציות. וזו קרקע שמצמיחה תחושות קשות עוד יותר.
על רקע זה, המציאות מצטיירת בפניהם כלא הוגנת במובן העמוק של המילה. לתפיסתם, הפלשתינים בונים בלי הכרה - וביו״ש לא נבנה יישוב אחד במשך יותר משמונה שנים! לתפיסתם, הפלשתינים פורעי חוק ואילו במאחזים הורסים כל עמוד לא חוקי. לתפיסתם, כוחות הביטחון עוסקים בפעולות "חמורות" של ריסוס כתובות נאצה על בתי פלשתינים, ובינתיים נהרגים אנשים בדרכים, ועם זה כוחות הביטחון לא מתמודדים כראוי. העולם מושחת, ההנהגה בוגדת בייעודה, האוטוריטות מכזיבות, והם מרירים מאוד.
כיוון שכך, כוחות הביטחון הם האויב. הם ההורסים והשליחים של זרועות השלטון. הם הרעים בסיפור. המשטרה, הצבא בדמות המנהל האזרחי, השב"כ כמובן, הם אלה שאסור לבוא איתם במגע. כל מה שנעשה על ידי המתיישבים אך מזיק להם תדמיתית – אינו תוצאה של פעילות המתיישבים, אלא של פרובוקטורים שנשתלו על ידי השב"כ.
בלי רבנים
רבנים ומחנכים אינם רלוונטיים לסיפור. הם לא סופרים אותם. הוויכוח האם מה שאנחנו מלמדים בישיבות או במוסדות לבנות, כמו גם על פסקי הלכה וכדומה – הוא ויכוח שאין לו שום קשר לעולמם. הם מורדים באוטוריטות באשר הן, ומגחכים על כל אלה שמטילים אחריות או אשמה על מישהו אחר. לצערי הגדול, דמויות אחרות מאוד רלוונטיות, כמו אלה שכנראה הכינו אותם לחקירות השב"כ.
חלק מהבעיה הוא שאין אופק - אין להם לאן לתעל את מה שהם מבקשים לעשות. אין הקמת יישובים. אין פעילות חיובית אחרת שמתאימה לנוער שנפלט מהמערכות. חשוב להדגיש כי המערכות ביו"ש – החינוך והרווחה – משקיעות מאמצים אדירים כדי לטפל בהם. ברם, לטעמם כל העיסוק הזה הוא לא רלוונטי, כי עיקרו נועד להכניס אותם למסגרת משתקת, ולהמשיך את שיתוף הפעולה עם השלטונות.
הם זקוקים בראש ובראשונה שיקשיבו להם - לא שיטיפו להם. הם מחפשים אוזן קשבת שקודם כול תקבל אותם, תיכנס לתוך עולמם, תבין את תפיסתם. האמירות ש"אלה לא הילדים שלנו" או של גופי שמאל במדינת ישראל שהם פורעי חוק וערלי לב אינן רלוונטיות, בלי שום קשר לשאלה האם זה נכון או לא. מי שלא יתייחס אליהם – לא ישפיע דבר.
זה מעגל סגור, כי הצבא לא יגייס אותם, וממילא המצב ינעל אותם במקום שהם נמצאים בו. כשם שהם לא מוצאים את עצמם במסגרות החינוך, הם לא מוצאים את עצמם במסגרות שאחרי החינוך, והבעיה אך מחריפה.
חלק מהבעיה הוא שאין אופק - אין להם לאן לתעל את מה שהם מבקשים לעשות. אין הקמת יישובים. אין פעילות חיובית אחרת שמתאימה לנוער שנפלט מהמערכותהסיפורים האחרונים על עינויים מגבירים את השנאה והעוינות ומהווים סכנה של זליגה נוספת לכיוונם, או למצער תמיכה במעשיהם ואפילו קנאה בהם. אנחנו עוד לא אומדים נכון עד כמה הדרך שבה תוארו פעולות השב"כ מחלחלת למעגלים נרחבים של זיקה עמוקה אל הגרעין הקשה.
אני מבקש להדגיש כי איני עוסק כאן בביקורת על השב"כ, אלא בתוצאות - שבין התומכים במעשיו ובין המתנגדים להם – שיישארו בתוך כל מדינת ישראל, הרבה מעבר לתקופת הגשת כתבי אישום, משפט והענשה.
שגרירים לגבעות
מי כן יכול להוות שגריר אליהם? מי כן יכול למלא את המשימה החיונית כל כך לכולם – בין לעם ישראל, בין להם, בין לפלשתינים? ראשית, צריך להפסיק לטווח אותם. אין בזה כל תועלת (כן צריך לטווח את מי שמזין אותם עוד ועוד בעוינות).
להבנתי יש רק גוף אחד שיכול, והוא נוער הגבעות דור א' – בני השלושים שהתברגנו. רק הוא מבין ללבם, שותף עמהם, היה שם, גאל את עצמו מהמציאות המרירה והקשה הזאת. הבעיה היא שאותו דור סובל מחוסר אמון של השלטונות בו, מאוסף תיקים שהוא סוחב אחריו (רובם המוחלט בלי כתבי אישום שהפכו למשפט), כך שהוא מורחק מזה.
צריך לקשור אותם בחזרה בדרכים פחות קונבנציונליות, כמו העסקת נערים בעבודה פיזית לאורך היום, וזה אסור עקב חוקים שונים, וממילא אנחנו בבעיה גדולה. הכוח השלטוני (בלי קשר לשאלת ההצדקה שלו, ואת זה מבינים גם התומכים בהפעלת הכוח) אינו כלי לפתרון, אלא דחיקה אל הקיר, והבאתם חס ושלום למצב שבו אין להם יותר מה להפסיד.
תשומת הלב שלנו חייבת להינתן לא רק למעגל הקטן והקשה. היא חייבת להינתן למעגל רחב יותר של בני גילם. פרשת דומא, על אף ההבדלים הדרמטיים, מעוררת מחדש תחושות שההתנתקות עוררה.
אנחנו מוצאים את עצמנו שוב בקו שמחייב מערכת רחבה של התייחסות: מדאגה לנושרים ולכל אלה שדווקא בשל ההתקדמות הדתית והרוחנית שבנו, נותרו בחוץ (מבחינה זו, יש הרבה דמיון בין מה שמתחולל בחברה החרדית ובין מה שמתחולל אצלנו, וכמובן גם בחברה החילונית); דרך העיסוק במערכה המורכבת של יחסי המערכות המשפטיות השונות וזכויות האדם; ועד שפה שמבקשת לקשור ולא להרחיק, לחבר ולא לטווח, נוגעת ולא אטומה ומתעלמת.