ארבע הוכחות יש לעמנואל שילה כי היו עינויים כלפי עצורי דומא, כל אחת מופרכת מקודמתה.
ראשית הוא טוען שהערפל העובדתי, איסור הפרסום ומניעת המפגש עם עורך דין מביאים למצב ש"אסור לתת להם ליהנות מהספק שלא היו עינויים".
לפנינו כשל לוגי שבו המסקנה מובלעת כבר בהנחות היסוד המפוקפקות. הרי במצב שבו אין מידע מהימן והמידע המופץ מוכחש, נהיה גם רשאים להסיק ש"אסור לתת לעורכי הדין ליהנות מהספק שהיו עינויים". ברור לכל שהאיפול הכרחי לחקר האמת ולמניעת חשיפת מקורות, הצלבת מידע והכשלת החקירה. מניעת המפגש עם עורכי דין נעשתה על פי החוק, שרק השבוע הוארך בכנסת. ובמחילה מעורכי הדין, הרי איננו תמימים לחשוב שהם לא יעשו הכול למען לקוחותיהם, כולל שיבוש החקירה, העברת מידע בין העצורים והפצת בדותות.
"הוכחה" שנייה היא ש"כך יצא מדברי העצורים, משפחותיהם ועורכי הדין בבית המשפט". גם הפלשתינים טוענים שגובים מהם הודאות בעינויים קשים. ומשום מה יש לי תחושה ששילה לא בדיוק מאמין להם, כי הרי מעולם לא יצא נגד עינויי עצירים פלשתינים (נכון, הם אויב. אבל עינויים הם עינויים, ואנחנו הרי מדינה דמוקרטית ולא חיות אדם חמאסניקיות).
שלישית, שילה מגיע למסקנה שהיו עינויים משום ש"תגובת השב"כ לא ממש הכחישה זאת". תפקידו של השב"כ אינו להצטדק, להכחיש, לאשר או להסביר, אלא לחקור. גם השימוש במילה "עינויים" נועד ליצור אווירה ציבורית נגד השב"כ, הן בשל משקעי עבר ובעיקר כדי לבסס קו הגנה שמן הסתם יינקט. מה לא ברור פה? החוק אינו מתיר עינויים ומה גם שלא נראה שמישהו בשב"כ ירצה להסתבך שוב בפרשה נוסח קו 300. לכל היותר הייתה כאן חקירה נוקשה, תוך שימוש באמצעים שהחוק מתיר במקרים כגון אלה.
איזה מסר מעביר שילה כאשר הוא בעצם טוען שראש הממשלה, שר החינוך, שרת המשפטים ואחרים, שבניגוד ליתר המתלהמים כן יודעים מה הולך שם (גילוי נאות: אני עצמי איני יודע דבר), בעצם משקרים? הוא מערער את יסודות התפיסה הממלכתית שעליה חונכנו, את מוסדות המדינה ואת כוחות הביטחון שבזכותם אין אנו שטופים כאן בנהרות של דם. וכל זאת כדי להגן על קבוצה אנרכיסטית רק משום שהיא לכאורה מיישבת את ארץ ישראל ולמעשה הורסת אותה?
רביעית, טוען שילה, הנחקרים קשוחים ולמודי ניסיון ואם מישהו דיבר עכשיו והפליל את עצמו, כנראה הגיע למצב של סבל ועינוי עד כדי טירוף הדעת. האם יש לו מידע סודי מהמרתפים שאנחנו לא יודעים? האם במוחו לא עולה האפשרות שהוא הפליל את עצמו פשוט משום שהוא אכן ביצע את המעשה הנורא, או היה מעורב בו במידה כזו או אחרת?
סוררים ומורים
"הם בנים שלנו, אם כי בנים סוררים", כותב שילה בשכחו מהו דינו של בן סורר ומורה: אביו ואמו, גם אם הם נורמטיביים, ציונים טובים וערכיים, מביאים אותו אל שער העיר וסוקלים אותו באבנים. "שאם חסים עליו אביו ואמו, סוף שייצא לתרבות רעה ויתחייב מיתה בבית דין", מסביר רש"י. הסלחנות הזאת היא כדלק על מדורת הטרור היהודי.
בדבר אחד אני מסכים, שאסור להפקירם. תפקיד הציונות הדתית הוא להכין תוכנית שיקום נרחבת לאותם מנותקים ולנסות להתמודד עם המצוקות שעליהן הוא מדבר.
'בשבע' חטא גם בכותרתו הראשית, בכך שלא שם את עניין העינויים בסימן שאלה אלא כקביעת עובדה. האם טחו עיניו מראות כי מעגלי התמיכה בדמות כותרות מסוג זה, הפגנות וחסימות כבישים והשימוש בסיסמה "יהודי לא מענה יהודי" כדי לעורר אסוציאציה של שבר בסדר גודל של ההתנתקות, הם מצעד האיוולת הגדול של ההתיישבות ביהודה ושומרון?
אותם אנרכיסטים הם אויב ההתיישבות לא פחות מהאויב הפלשתיני. אלה הורגים בנו כדי לסלקנו מעל אדמתנו, ואלה יגרמו לכך שחלילה יום שחור אחד זה יקרה. הם מערערים כל שארית של לגיטימציה שעוד נותרה אצל רבים בארץ ובעולם לקיום ההתנחלויות. הם מורדים לא רק בהוריהם אלא בעם, במדינה, בסדרי השלטון שלה, בדמותה ובתדמיתה. הדבר האחרון שראוי לעשות הוא להעניק להם תמיכה, בין אם גלויה ובין אם בקריצת עין, ולהניח להם לפלג את המחנה ולפגוע באחדותו. חבל ש'בשבע' נותן לכך יד.
==============
תגובת עמנואל שילה:
קיבלתי את בקשתו של העיתונאי הוותיק מיכאל טוכפלד, שבדרך כלל כותב בבמה המתחרה של 'מקור ראשון', לפרסם דווקא מעל דפי 'בשבע' את תגובתו למאמרי בגיליון הקודם. טוכפלד כותב בסגנון לא מכבד, מכנה אותי ואת מי שחושבים כמותי "מתלהמים" ומעניק לי שיעור בלוגיקה. מכיוון שמדובר בדיני נפשות ובחיפוי על עינויים שאולי נמשכים גם כעת, אאלץ להגיב ולהעניק לו, כטובה תחת טובה, שיעור בהבנת הנקרא.
מעולם לא טענתי שהערפל העובדתי בפרשת נחקרי דומא מוכיח שיש עינויים. טענתי שאסור לעיתונאים ולציבור לתת אמון עיוור בדברי רשויות האכיפה, בעוד הללו מפריעות לבירור העובדות באמצעות צו איסור פרסום (שאגב, הוארך היום (ד') בשבועיים נוספים). כאשר נוער הגבעות עושה מעשים פסולים, לא חסרים כוחות משטרה, שב"כ ופרקליטות שיטפלו בהם. פיקוח על עוולות שעושות רשויות המדינה הוא אחד מתפקידיה העיקריים של העיתונות. וככל שהמעשים הם כוחניים יותר וחשאיים יותר, כך מתעצמת חובת פקיחת העין. עם גישה כזאת של אמון עיוור בשב"כ, תיק חיסול המחבלים השבויים בפרשת קו 300 היה רשום עד היום על שמו של איציק מרדכי. גם לפרקליטות יש מוניטין מאוד מפוקפקים בכל הנוגע לטיפול באנשי ימין, כפי שלמדו על בשרם רבים מאוד ממשתפי המחאה הכתומה נגד הגירוש. צר לי שעיתונאי ותיק נרדם על משמרתו, בוחר לתת אמון עיוור ברשויות, ולשלח חיצים בקולגה שמבקש למלא את שליחותו הציבורית.
עורכי הדין של העצורים לא ביקשו צו איסור פרסום, לכן הטענה של טוכפלד שהערפל העובדתי יכול באותה מידה לשמש לחובתם היא מופרכת. לרגע לא טענתי שצריך לקבל את טענות עורכי הדין באמון מלא. ברור שהם משרתים את מרשיהם כמיטב יכולתם. אבל כאשר צד אחד מציג טענות מפורטות והצד השני מוציא צו איסור פרסום – חובת ההוכחה על הצד השני. טוכפלד מקווה שהשב"כ לא מגיב מפני שהוא מתייחס אל ההאשמות כאל "זבוב טורדן". בפועל, השב"כ כן טרח להכחיש טענות ספציפיות על ניסיון התאבדות ועל הטרדות מיניות, ומכלל לאו אתה שומע הן.
מאז שכתבתי את מאמרי ביום רביעי שעבר, המצב הקשה רק התבהר עוד יותר. ביום חמישי הוציא השב"כ הודעה נוספת שמפזרת חלק מהערפל. לראשונה מדגישה הודעת השב"כ שהחשודים נחקרים לא רק כדי לפענח את הפשע בדומא, אלא גם במטרה לסכל פיגועים עתידיים. הדגשה זו נועדה להצדיק עינויים. או כלשון ההודעה המנוסחת בקפידה: "תכליתה של החקירה הינה חשיפת ההתארגנות וסיכול פיגועים עתידיים... במהלך החקירות ננקטו אמצעים המתאימים לתכלית זו". "אמצעים המתאימים לתכלית זו" היא הגדרה מכובסת לעינויים.
מילא שטוכפלד פוטר את טענותיי כהתלהמות, אבל מה יש לו לומר על כך שבעקבות הודעת השב"כ הופיע ניתוח דומה בכותרות יום ו' של גיליונות עיתוני השמאל 'הארץ' ("שב"כ מודה שחשודים ברצח בדומא עונו, אך לא הוטרדו מינית") ו'ידיעות אחרונות' ("תקדים 'הפצצה המתקתקת': לראשונה, שירות הביטחון הכללי הפעיל לחץ פיזי על עצורים יהודים")? על פי סקר 'פאנאלס' של ערוץ הכנסת, רק 28 אחוזים מהציבור בישראל סבורים שעצורי דומא לא מעונים, בעוד 50 אחוזים מאמינים שהם מעונים. כל אלה מתלהמים?
לא ברור לי על סמך מה טוען טוכפלד שבניגוד אליי, נתניהו בנט ושקד יודעים מה היה בחדרי החקירות. רק החוקרים והנחקרים יודעים מה היה בחדרי החקירות. הפוליטיקאים לא דיברו ישירות עם החוקרים, ובטח שלא עם הנחקרים. הם מסתמכים על מידע מכלי שני, שלישי ורביעי. כשנפתלי בנט שואל "למי אתם מאמינים, לאיילת שקד או לאיתמר בן-גביר?", צריך לשאול אותו שאלה פשוטה: האם איילת שקד שמעה מפי הנחקרים את מה שעבר עליהם, כפי ששמעו פרקליטיהם?
ולבסוף, טוכפלד מתקשה בהבנת טענה נוספת שלי, לכן אסביר אותה שוב. הרי לא טענתי שהעובדה שההודאה הוצאה בעינויים מוכיחה שהיא לא נכונה. מאמרי לא בא לקבוע האם החשודים אשמים או לא במעשים שבהם הודו, אלא להוכיח שהיו עינויים. לעניין זה אמרתי שמכיוון שמדובר בחשודים מתודרכים ומנוסים, אין ספק שהם יודעים איזה מחיר כבד ישלמו במקרה שיפלילו את עצמם. האינטרס הברור שלהם הוא להכחיש את אשמתם, בין אם באמת הם אשמים ובין אם אינם אשמים. מה ההסבר ההגיוני לכך שחלקם פעלו בניגוד לאינטרס שלהם, וקשרו את עצמם למעשה?
התשובה שלי היא שכדי להינצל מהעינויים הקשים הם היו מוכנים לשלם כל מחיר, ולכן הודו. ההסבר של טוכפלד הוא שמכיוון שהאמת היא שהם היו מעורבים במעשה, הם פשוט התנדבו מרצונם הטוב ובלי עינויים לומר את האמת. תשפטו אתם איזה הסבר הגיוני יותר.