פאניקת "אנחנו על המפה" אחזה בנו שוב עם פרסום הקלטת של אבו-בכר אל בגדאדי, ח'ליף המדינה האסלאמית, שמשגר איומים כלפינו.
זו רוב מהומה על לא דבר, היות שהצטרפות דאע"ש למערכה נגדנו באמת לא מחדשת דבר מבחינת ישראל, ורק מגבירה מעט את הסיכון לישראלים וליהודים בחו"ל.
הרי לא מדובר במקרה של "ונוסף גם הוא על שונאינו". גם לפני הקלטת של בגדאדי, תומכי דאע"ש לא נמנעו מתקיפת יהודים. הרוצח קוליבלי מ'היפר כשר' בצרפת וגם המפגע בסן ברנדינו סיאד פארוק, שניהם הזדהו עם דאע"ש. פארוק סבל מאובססיה לגבי ישראל, וגם דברי ההרגעה של אביו שישראל ממילא תעבור מהעולם בתוך שנתיים לא הניחו את דעתו.
דאע"ש נמצא תחת ביקורת מתמדת על כך שרוב מעשי הזוועה שלו מכוונים נגד מוסלמים, ואנחנו היהודים נמצאים בסוף התור (בדיוק ההפך מהמדיניות המוצהרת של חיזבאללה, שמציג את עצמו כמי שעומד בראש ההתנגדות לישראל, במטרה לזכות בסימפתיה גם אצל ערבים סונים). בניגוד לאל-קאעידה, שהתמקד באויב הרחוק ופגע בבנייני התאומים, דאע"ש פועל נגד האויב הקרוב - עיראק, סוריה וסעודיה, וישראל מבחינתו יכולה להמתין.
חברת תיאטרון פלשתינית הוציאה מערכון שנון על מחסום שהקימו אנשי דאע"ש. כל מי שעובר במחסום מוצא להורג, לאחר שאנשי דאע"ש מוצאים נגדו עילה כלשהי על מנת להרבות במצוות רצח למען אללה – פעם מכיוון שהוא שיעי, ופעם משום ששכח פרט שולי מהקוראן. שני אנשי דאע"ש רבים ביניהם על הזכות לרצוח ערבי נוצרי, עד שהקורבן האדיב מקבל דום לב, ואז הם מבקשים לעשות לו החייאה כדי לא להחמיץ את המצווה. בסוף המערכון מגיע אדם נוסף למחסום, וכאשר הוא מזדהה כישראלי הם שולחים אותו לדרכו ומאחלים לו טיול נעים. מול ביקורת כזאת, אל-בגדאדי היה חייב לצאת ידי חובה באיום כלפי ישראל.
בניגוד למדינות המערב, בשבילנו פיגועים של דאע"ש לא יהיו חידוש. מה כבר מסוגל דאע"ש להוסיף על פיגועי החמאס והג'יהאד, או אפילו על אלה של גדודי חללי אל-אקצה של הפת"ח? בלי שהדברים יתפרשו חלילה כתמיכה בדאע"ש, הארגון האסלאמי עושה לנו שירות בכך שהוא ממחיש שכל הנושא הלאומי הפלשתיני הוא בלוף, ושכל המתריעים שמא נגלוש מסכסוך לאומי לסכסוך דתי אין להם ממה לחשוש: שורשיו של הסכסוך הלאומי הם אכן דתיים, והסכסוך על רקע דתי נמצא כאן כבר מזמן.
המחתרת אז והיום
פרשת עצורי דומא מחזירה אותנו לימי המחתרת היהודית של שנות השמונים. נראה לי שהסימפתיה כלפי העצורים הפעם היא פחותה, ולאו דווקא בגלל ההופעה שלהם, הלבוש ואורך הפאות.
עצורי שנות השמונים היו אנשי מידות שכבר הוכיחו את עצמם בצבא ובתפקידי הנהגה אחרים. הם היו ברובם ממלכתיים - עד כדי כך שחוקרי השב"כ הצליחו לשכנע את האחים היקרים להתוודות תוך שהם מקוננים על הזמן היקר שהם מבזבזים על פענוח הפרשה, במקום להתמקד במלאכת הקודש מול מפגעים ערבים. קורבנותיו של הפיגוע הראשון שביצעה ההתארגנות ההיא היו ראשי 'הוועדה להכוונה לאומית' בסאם שקעא וכרים חלף - ראשי עיריות שכם ורמאללה. בתוקף מעמדם, הם שהובילו את הקמפיין שקרא לרגום באבנים את רכבי היהודים ביש"ע, בתקופה שבה לא שמעו עדיין על מיגון.
גם אם יש לנו קובלנות נגד שר הביטחון הנוכחי משה יעלון, הוא רחוק מאוד משר הביטחון דאז עזר ויצמן, שהתבשם מהישג ההסכם עם מצרים ושאף להגיע לתחנה הבאה - מפגש עם ערפאת. מדיניות קשוחה כלפי רוגמי המכוניות לא הייתה משרתת את שאיפותיו.
החשודים בהתארגנות מחתרתית כיום הם בני נוער בסיכון, שפועלים באקראי נגד מטרות מזדמנות ונגד חפים מפשע. הם בוודאי לא יתרשמו מהנימוק שיש להוריד מהשב"כ את עול פענוח דומא ולשחרר אותו לתפקידים חשובים יותר.
למרות השוני, הרוב ביש"ע גינה כבר אז את מעשי ההתארגנות המחתרתית. כי ברגע שמעניקים הרשאה לאנשים לפעול על דעת עצמם – יש מי שעוצרים בגבול מסוים, בעוד אחרים בוחנים ופורצים את הגבולות ומנסים לכפות את רצונם על עם ישראל בלי להיוועץ בו. לכן קמו אנשים כמו חנן פורת ואורי אליצור להוקיע את התופעה. זכורה לי עדיין הרצאה של ישראל הראל שבה קבע ששילמנו מחיר כבד על פרשת המחתרת ואיבדנו את העורף הציבורי שליווה אותנו באירועים כמו העלייה לסבסטיה. אבל חרף הגינוי, הגישה הייתה לסייע לעצורים ובבוא העת לפעול לשיקומם בתוך חברתנו. חלק מהם אף זכו בתפקידי הנהגה בתחום ההתיישבות, בתקשורת וגם בעולם התורני.
אנחנו חייבים לנקוט גישה משולבת כלפי העצורים הנוכחיים - אם יתברר שהיו דברים בגו. מצד אחד, אסור לנו להיכשל בהכחשה ולטעון שמדובר בעוד פרובוקציה שרקם השב"כ - כאילו אנחנו עדיין בימי ראש השב"כ כרמי גילון. מצד שני, אסור להתנער מהנאשמים כעשבים שוטים שיש לעקור או חלילה להרעיל. הם לא ביצעו מה שביצעו מתוך תאוות רצח או כחיילים בכנופיית פשע, אלא סברו בטעות שהם הולכים בכוחם זה להציל את ישראל. על טעות זו עליהם לתת את הדין.