מוצאי שמחת תורה. בית הרב זצ"ל. מאות אנשים אוחזים ידיים ורוקדים בגילה ורעדה "הרנינו גויים עמו כי דם עבדיו ייקום ונקם ישיב לצריו".
מי שהיה שם מתמלא אחרי שנים רבות געגועים וכיסופים לשירה וכמיהה שהצדק האלוקי יופיע במלוא עוזו והדרו. ששופכי דם נקי של ילדים ומבוגרים, רבנן ותלמידיהם לאורך כל הדורות, יבואו על עונשם. ובמשמעות הרחבה יותר: שתתברר המשמעות של הקורבנות שהקריב עמנו על היותו עמו של הקדוש ברוך הוא. לא היה במעגל הרוקדים דם בעיניים, לא רצון להרוג. רק שאיפה טהורה לחיסולו של עוול ורוע מן העולם.
כמה שנים לאחר מכן ילחין החזן מוצן את המלים הללו בקטע חזנות מדהים לזכר קרוב משפחתו שנהרג במלחמת לבנון, ואין עין שלא תדמע למשמע המילים והחיבור המוזיקלי שלהן.
זה לא השיר שמלחין את תפילת שמשון שמפריע לי ולרבים. זו האווירה. על נקמה שרים בכאב עם דמעות בעיניים, ולא עם סכין מונפת ביד. על נקמה מתפללים כדי שיתקדש שמו של הבורא, ולא עם תמונת ילד קטן שנשרף למוות. לנקמה מקווים שכאשר הקב"ה יעשה זאת לעינינו נדע שאנחנו ראויים. "אבינו מלכנו, נקום לעינינו נקמת דם עבדיך השפוך. אבינו מלכנו, עשה למענך אם לא למעננו".
הנקם אינו שלנו, ואנחנו לא מעודדים בשום צורה, ישירות או בעקיפין, צעדים שאסורים על פי ההלכה והחוק. "לי נקם ושילם" (דברים לב, לה) אמר הקב"ה.
הרב דוד סתיו
יושב ראש ארגון רבני צהר