אפרוח זהוב פלומה ורך הציץ אל מחוץ לכנפיה של אמו התרנגולת, עשה עוד צעד ועוד צעד אל העולם הגדול ואיבד את דרכו חזרה אל הלול.
יצאה האם המודאגת למסע חיפושים נרחב בכל הכפר. חיפשה ארוכות, נכנסה לחורים החשוכים ביותר ושאלה כל אחד מבאי הלול מי ראה את הבן יקיר לה אפרוח, ואין מענה. האפרוח לא נמצא.
לפתע הגיח מאי שם השועל ובפיו הצעה לתרנגולת, יחברו שניהם למבצע חיפוש משותף, הרי גם הוא וגם היא מחפשים את אותו אפרוח... שיתוף אינטרסים שכזה.
*****
היכונו, גם במרוצת השבת הקרובה תפלג סערת חקירות דומא משפחות ותצית מחלוקות גועשות סביב שולחן השבת. סערת דומא וגרורותיה בוערת ומבעירה את הציונות הדתית. נדמה שלכל אחד ואחד עמדה אחרת, שונה בתכלית משל כל סובביו, ובוער לו להביע ולהציג אותה בקולי קולות, דווקא בתקופה שנדמה שהמעשה הנכון ביותר מסתכם במילים 'והמשכיל בעת ההיא ידום'.
ומכיוון שככל הנראה גם אני לא משכיל מספיק כדי להידום אני מבקש להעלות כאן, ובזהירות, ראשיתה של מחשבה שצפה ועולה בימים האחרונים סביב שאלת מקור תופעת האנרכיזם הסרוג.
איך, תוהה הציונות הדתית בינה לבין עצמה, איך קרה שמתוך ציבור תורם ומוביל בכל תחום במדינה, מחינוך ועד צבא, מחברה ועד התיישבות וכו', מהמשפחות הטובות ביותר, אלו של המחנכים והרבנים הנערצים, צמח ובקע לו האנרכיזם הזה?
רבים בהנהגת הציונות הדתית מתנערים ומכריזים בגאון את התגובה הקלה והטבעית בנוסח 'הם זה לא אנחנו ואנחנו זה לא הם', ואמת רבה יש בדבריהם. הצעירים המורדים הללו אכן בזים לכל פוליטיקאי ואינם מקבלים מרותו של רב, מחנך או מנהיג כלשהו בציונות הדתית, אך עם זאת אבקש לחלוק כאן כמה מילים ברוח אחרת – נראה לי שבציונות הדתית של השנים האחרונות קיימת אחריות גם לערוגה הזו.
האופן שבו מתחו בכירי הציונות הדתית ביקורת על מדיניותן של ממשלות ישראל חלחל אל הדור הצעיר באופן לא מבוקר ששלח אותו לזרועות ערכיות אחרות.
מאז ימי אוסלו העגומים של ראשית שנות התשעים, דרך שנות העקירה והלאה עד ימינו עסוקה הציונות הדתית, וסיבותיה הטובות עימה, בביקורת נוקבת על דרך התנהלותן של ממשלות ישראל. ביקורת היא דבר חשוב והכרחי, ובתקופות של הרג והרס חשיבותה והכרחיותה עולה עשרות מונים, אבל עדיין קיימת שאלת האיך.
לענ"ד, האופן שבו מתחו בכירי הציונות הדתית ביקורת על מדיניותן של ממשלות ישראל חלחל אל הדור הצעיר באופן לא מבוקר ששלח אותו לזרועות ערכיות אחרות.
מי שעקב אחרי התבטאויותיהם של מחנכים, רבנים, הורים, מורים, פוליטיקאים ועיתונאים (וכמי ששייך ללפחות שתיים מהקבוצות הללו - ואינני רב, מחנך או פוליטיקאי - גם אני הקטן אחראי) יכול היה להגיע למסקנה שכל תכליתה של מדינת ישראל היא קיפול דגלי הציונות והיהדות, ערכים שבעבר התנוססו מעל כולנו בגאון, איחדו את העם והיו מופת גם בעיני העמים שמסביב.
בצדק (וכחובה) תקפנו בכל דרך את רוח אוסלו שהרסה כאן חלקות טובות של התיישבות וחזון, של ערכי הארץ הטובה והאהובה שהייתה כאן בשנים עברו. מתוך אמת עמוקה תקפנו את רוח העוועים האנטי יהודית שזרמה מכיוון בית המשפט ומקובעי הקודים המוסריים והערכיים של המדינה. כך גם תקפנו את אזלת היד הביטחונית מול גלי הטרור מבית ומול רוחות המלחמה מחוץ. תקפנו ותבענו משהו אחר, והתביעה הזו לא נותרה על תקן של פולמוס תיאורטי מרוחק ומנותק. התביעה הזו נשמעה גם בכל בית ובית, בכל מוסד חינוכי, בכל זירה תקשורתית ובכל ויכוח ציבורי. בעיני מי שלא טרח להעמיק ולברר מה עומד מאחורי כל זאת הצטיירו הדרישות והתביעות הללו כסימן השאלה שמוצב במקום סימן הקריאה שעד כה הוצב על ידי הציונות הדתית מאחורי המילים 'אתחלתא דגאולה'. כחלוף עוד כמה שנים של מתקפה חריפה ובוטה הוחלף גם סימן השאלה הזה, והפעם בנחרת בוז ארוכה.
במקביל למתקפה החריפה, הבוטה (וכאמור, המובנת והמתבקשת) על דרכה של המדינה בשנים האחרונות, נוסף נדבך נוסף: מסתבר שקיבלנו את המדינה היהודית שהוקמה כאן כמובנת מאליה.
למעט יום או יומיים בשנה שהוקדשו לזכר ששת המיליונים שכחנו שלפני קצת יותר משבעים שנה עמדנו בתור למשרפות, שכחנו ששנים מועטות טרם קום המדינה נרדפנו עד מוות גם כאן בארץ ישראל בסדרה ארוכה של פרעות ורדיפות מחברון ועד צפת, מירושלים ועד יפו, שכחנו את ההתעללויות וההרג בעיראק, בתימן, ברוסיה ובכל מקום בו ישבנו. כל זה קרה ממש לא מזמן אך נורמאליות החיים במדינת ישראל השכיחה מאיתנו את כל אלה, ועדיין לא הזכרנו את האינקוויזיציה ומסעות הצלב הרחוקים יותר.
כל אלה הפכו לפס הקול הצורם של ההיסטוריה היהודית העקובה מדם, עד שהחליט רבש"ע לחולל את נס קיבוץ הגלויות והקמת הממלכה היהודית הנוכחית, אבל שכחנו לעסוק בכך לצד הביקורת. העדפנו להתמקד בהטחות אשמה כלפי הממשלה, הצבא, המשטרה, השב"כ ושאר הרשויות ושכחנו את החובה להזכיר לעצמנו את נס הקיום היומיומי שלנו כאן בארץ ישראל, יחד, כאומה אחת עם כל המחלוקות ועל אף כל הוויכוחים. אנחנו כאן למרות איומי חיסול בלתי פוסקים מצד כל הבאים עלינו לכלותינו, אבל פשוט שכחנו. התרגלנו לחיות. התעסקנו בבכי, בנהי, בדרישות ובתובענות שכאמור, כולן מוצדקות ומתבקשות לנוכח המציאות הקשה שעוברת עלינו בשנים האחרונות.
העדפנו להתמקד בהטחות אשמה כלפי הממשלה, הצבא, המשטרה, השב"כ ושאר הרשויות ושכחנו את החובה להזכיר לעצמנו את נס הקיום היומיומי שלנו כאן בארץ ישראל
אל תוך הואקום הערכי הזה שחוללה הציונות הדתית בקרב טובי ויקירי בניה נכנסה רוח אחרת. היא נכנסה אל בית המדרש, אל דפי העיתונות המגזרית ואל השיח הפנימי – הרוח החרדית אנטי ציונית. לא לשווא הוחלפה הבלורית הפלמ"חניקית של הרב חנן פורת זצ"ל בפאות הברסלביות, לא לשווא המטוסים לאומן גדושים בערב ראש השנה בצעירי ההתנחלויות, לא לשווא מתרכזים בני הציונות הדתית במעגלים הולכים ומתרחבים סביב מרצים ורבנים שמגיעים אל הישובים הישר מבני ברק, טלז סטון ומאה שערים.
ההנהגה הרוחנית בציונות הדתית מבקרת את המדינה ומוסדותיה באופן שאינו ברור על כל מורכבותו לדור הצעיר, ויש בדור הזה שבוחרים לנהות אחר בית המדרש האחר, זה שלטעמם "כבר מזמן הבין שהמדינה הזו היא כלום", זה ש"לא היה זקוק לעקירה מגוש קטיף כדי להבין שהכול כאן רקוב ומושחת", זה ש"ידע מזמן שאנחנו בגלות ולא בגאולה וצריך לחתור לגאולה אמיתית, כי מה שיש כאן זה גלות שמתחפשת לגאולה שהיא הדבר החמור מכל" וכו' וכו'. ניואנסים שמתקרבים לאמירות הנשמעות כבר עשרות שנים מדוברי נטורי-קרתא וסאטמר מתחילים לחלחל אל נוער ההתיישבות. זה לא קורה בהמונים אבל גם לטפטופים יש השפעה.
אז למה לא פגשנו תופעות אנרכיסטיות שכאלה בקרב הנוער החרדי, זה ששומע כבר עשרות שנים את התובנות הללו? למה רק סרוגים מגיעים למסקנות אנרכיסטיות?
תפיסת העולם האנטי ציונית הזו מניבה תוצאות שכאלה דווקא כאשר מדובר בבני הציונות הדתית, לא למרות הרקע שממנו הם מגיעים אלא משום הרקע הזה. כאשר שומע צעיר חרדי, שכל עולמו הערכי רוחני מושתת על אינדבדואליזם דתי, דברי בוז כלפי המדינה הדברים מתיישבים על דעתו והעמדות עליהן התחנך והתחנכו מחנכיו. ממילא הוא סבור שיש לדאוג רק לשטייטל שלו אל מול הפריץ, ויהא אשר יהא לאומו של אותו פריץ - יהודי, תורכי או בריטי. כולם בעיניו אותו דבר, ולתפיסתו כשם שעברנו את פרעה נעבור גם את הציונים. הוא אינו חש צורך לחולל מהפכות סוערות ומרידות. חייו שלווים גם ללא השאיפה למלכות אוטופית שלמה ומושלמת.
כאשר אותה תפיסה המתנכרת לערכי המדינה והלאום ומבזה אותם נופלת על אוזניהם של צעירים שבמקור הם חדורי אהבת התורה והארץ, בוגרי בתים אידיאליסטיים שהתרומה לחברה ולאומה היא נר לרגליהם, צעירים שמשחר ינקותם החינוכית רואים בהתנדבות ובמסירות הנפש ערך עליון, נוצר אצלם ערבוב שעשוי להניב פיצוץ אנרכיסטי.
לעומת זאת, כאשר אותה תפיסה המתנכרת לערכי המדינה והלאום ומבזה אותם נופלת על אוזניהם של צעירים שבמקור הם חדורי אהבת התורה והארץ, בוגרי בתים אידיאליסטיים שהתרומה לחברה ולאומה היא נר לרגליהם, צעירים שמשחר ינקותם החינוכית רואים בהתנדבות ובמסירות הנפש ערך עליון, נוצר אצלם ערבוב שעשוי להניב בסופו של יום את הפיצוץ האנרכיסטי. הם הרי חונכו על חזון גדול של מלכות גדולה, הם גם חונכו למסירות נפש למען האידיאל.
הם חונכו לעשות ולפעול ולא רק לדבר כצפוף הזרזיר, זה מה שאמרו בבית, בישיבה ואפילו בתנועת הנוער, וכאשר המבט החוזה הזה שומע את טפטופי המירמור של ההורים והמחנכים מהממשלה המתקפלת ונסוגה, ההורסת ולא בונה, מסקנתם היא אחת – המדינה אינה אלא כלי שכאשר אינו מניב את התוצאה הרצויה יש לנפצו ולהחליפו במוקדם או במאוחר.
אנו בעיצומה של תקופה בה מועלית על נס חשיבות ההתקרבות בין הציבור הציוני דתי לבין זה החרדי, בעיקר בשל השותפות הפוליטית, אך לא רק בגללה. לא מעט מדובר על מכפלת הכוח הנובעת מההתקרבות הזו. מנהיגים תורניים מקיימים ישיבות משותפות ופעילים פוליטיים חובשי כיפות שונות רוקמים יחד תכניות לעתידה הכלכלי חברתי מדיני של מדינת ישראל.
אכן, ערך נפלא יש לחיבור הזה שמוכיח שבני מחנות שונים, חרדים וציונים דתיים יכולים לפעול יחד מתוך הבנה וכבוד הדדי, אך דווקא בתקופה שכזו קיימת חשיבות עליונה לנו כהורים, מחנכים, רבנים, פוליטיקאים ועיתונאים לחדד את ייחודו של בית המדרש הציוני דתי, להעלות את השאלות לדיון, להתנצח ולהגיע לתשובות למסקנות ולתובנות באופן עמוק אך בהיר גם ובעיקר עבור בני הנוער בעלי הלב הגועש והאידיאליסטי.
*****
ובחזרה אל גיבורי סיפור הפתיחה – גם אם נדמה לפעמים במבט חיצוני שלתרנגולת ולשועל אותה מגמה, ההבדלים ברורים – השועל רוצה לטרוף את האפרוח והאם רוצה לגונן עליו, לטפח אותו ולהבטיח את עתידו. יש פעמים שהמבט השטחי נותן תחושה שזעמה וביקורתה של הציונות הדתית כלפי המדינה והתנהלותה זהים לאלו של המגזר החרדי האנטי ציוני. לא פעם ניתן לשמוע ראשי ישיבות חרדיות פונים אל צעירי המגזר הסרוג וקוראים להם להצטרף לרדיפתה של המדינה והממלכה לאחר שהתפכחו בימית, בגוש קטיף או בעמונה. תפיסתנו זהה, הם משוכנעים, אך זאת רק למי שמאזין לאדוות הגלים שמעל פני המים. אם רק נביט מעט לעומק נבין שבעוד אלה רודפים את הציונות ובועטים בה, הרי שאלה אמנם נשמעים נוקטים במנגינת ביקורת דומה אך זאת כדי לתקן ולהפיח בה רוח חדשה לתיקון במבט אופטימי אל העתיד.
ולסיום שתי הבהרות חשובות:
על אף שהדברים מובאים כאן מופיעים בצל אירועי החקירות האחרונים, אין באמור כאן כדי להתייחס לסוגיית העינויים, כן או לא היו.
אין באמור כאן כדי לכלול את המכונים נוער הגבעות תחת כותרת האנרכיסטים, אלא להתייחס לתופעת האנרכיזם במקומות שבהם היא כן קיימת.