מדינת תל אביב זכתה ביושר לתואר בו היא מחזיקה. עשרה קבין של אדישות ירדו לעולם, תשעה נטלה תל אביב. אולם דומה, שבסוף השבוע האחרון, כשהמוות הכה בחלונה, הקב העשירי גבר. תל אביב התעוררה לשבת אחרת.
כבר בערב שבת ניכרה המתיחות הביטחונית בכל חלקי העיר. הרחובות השוממים, העוברים והשבים הבודדים מביטים זה אל זה כדי לוודא שהמפגע אינו מנתר מאחוריהם. הדריכות מנת חלקם של כולם. הטרור הצליח להדביק בכולם את הפחד מפני הבאות.
רחוב דיזינגוף עצמו התרוקן מאדם. גם בבתי הקפה ברחובות הסמוכים התנועה היתה דלילה. בסמיכות לאחד מבתי הקפה מצאתי חניה לשבת. אני מתקרב והעיניים עלי. התמונה הסופנטנית שרצה ליושבים בבית הקפה הוא פיגוע דריסה. יצאתי מהרכב. חזרה לשגרה.
רגע לפני שבת הועברה הודעה לפיה ראש העיר ממליץ להסתגר בבתים עד יעבור זעם. בהמשך הוכחשה ההודעה. לא כולם קיבלו את ההכחשה. לא כולם רצו לקבל את ההכחשה. בבית הכנסת המצוי במרחק מה ממקום הפיגוע נעדרו מספר מתפללים שחששו מפני המפגע שעדיין מסתובב באין מפריע בחוצות העיר.
לאחר תפילת המנחה ביקש הגבאי מהמתפללים שלא לאפשר לילדים לשחק מחוץ לבית הכנסת. "הורים ביקשו ממני להכריז על כך", סיפר, "אי אפשר לדעת היכן המחבל יצוץ. זו סכנה", סיפר.
למחרתו של יום הגיעו לבית הכנסת המתפללים שנעדרו בליל שבת. "אנחנו פוחדים אבל זה לא עסק. אי אפשר להיכנע לטרור", הם אמרו. החשש עדיין ניכר על פניהם.
בסעודה שלישית התנהל דיון האם יש לשלוח את הילדים לבתי הספר ביום ראשון במידה והמחבל לא ייתפס. הדעות היו חלוקות. רוב ההורים צידדו בחזרה לשגרה. מה שבטוח, מדינת תל אביב כבר לא כל כך אדישה.