מופע ספוקן וורד בירושלים, בחסות 'אבן ירושלמית',
הפקה ותוכן: חגי הירשמן
נא להכיר: ספוקן וורד (spoken word), או "פואטרי סלאם" בשפת העם, שירה מדוברת. מה שהתחיל בארצות הברית לפני כ‑30 שנה, צבר תאוצה והגיע גם אלינו.
הכללים הם כאלה: כמה מתמודדים עולים ומדקלמים יצירות פרי עטם, לרוב בנושא שקרוב ללבם. אחרי שכל אחד מהדוברים עולה לבמה, נותן הקהל ציון מאולתר, מ‑0 עד 10, לקטע ששמע. כך מודחים הדוברים הפחות מוצלחים, ולבסוף מוכתר המנצח. בערב שבו הייתי לא היו ציונים מהקהל, אבל מחיאות ותרועות – היו גם היו.
בשמלה ומטפחת עולה על הבמה צביה מרגליות, ומלהגת בפומבי על רצונה לנסוע לחו"ל ולעשות כסף, "200 יורו ליום, אם אפשר", אך בינתיים היא עסוקה כאן בחיתולים של ילדיה. בקטע אחר היא מציגה אישה שמציקה לבעלה בשאלה "לחמם לך"? (את המרק), כשכל פעם השאלה נשאלת בקול ובאינטונציה אחרת. הקהל גועה בצחוק כאות הזדהות.
רואי רביצקי מספר על אשתו: היא מנחיתה מהלומה / ולוחשת בערמה: / אולי ניסע אל ההורים שלי ליממה? והוא עונה לה: אצלנו בכתובה כתובים דברים ברורים / שביולי-אוגוסט את ההורים לא מבקרים / נשארים במקומות קרירים.
הקטעים הם ארוכים ויכולתם של המתמודדים לזכור אותם בעל פה מעוררת השתאות, כמו גם הרטוריקה, ההפסקות היזומות, החשיפה ועוד.
בערב שנכחתי בו, שלושה מתוך המתחרים היו דתיים. אך גם המתחרה החילוני דקלם פסוקים מיחזקאל בבקיאות שלא הייתה מביישת גם את מתחרי חידון התנ"ך. יש אמנם הבלחות של שפה נמוכה מדי פעם, אך במכלול הכללי העניין זניח.
בסוף הערב מציין בפניי המתחרה רביצקי את הבונוס הגדול בלהיות דתי בכל העסק הזה. "אנחנו בני מזל שמגיל קטן הנסיבות הביאו אותנו לעסוק במשלבים לשוניים שונים", ורומז כמובן לתורה ולספרי ההגות היהודיים.
הקהל הצביע ברגליים והאירוע היה רב משתתפים, אף שהיה מדובר בערב ירושלמי סגרירי. הדוברים רהוטים ומוכרים לקהל, וגם מי שלא הכיר לא יכול היה להישאר אדיש. הקצב, הפאתוס, הנושאים הקרובים ללב עשו את שלהם והוכיחו שגם דתיים יכולים להיות נוכחים בערב כזה, ולא רק כצופים.