אבנים שחקו מים. בישיבת נשות נוגה בבריכה המחוממת במבוא חורון נפתח פרלמנט בוקר.
שם, במרחבי התכול הצלולים, מוצגות דעות מכל צבעי הקשת ומוכרעות סוגיות אנושיות, חברתיות ופוליטיות.
שם, כאישה אחת בלב אחד, נעלמים הבדלי מגזר, עדה, השקפה דתית או פוליטית, כשהמים מאפשרים להיות קשובים לגלים שבקול ולאלו שבמים. ושם, בצלילות הדעת, דנים בשקלא וטריא. צוללים לנבכי נפשו של דורו של משיח, בעין אישה צופייה.
לפעמים קצת צפוף. אני ומציאות צפופה לא דרים בכפיפה אחת. אפילו במקרר אני נוטה להתחשב ולתת ספייס. כן, עגבניות דחוסות ליד מלפפונים מקומטים בל ייראו ובל יימצאו... עד כדי כך אני אדוקה בזה, שחלק מילדיי חושבים שהמקרר שלנו ראוי שידגמן בפרסומות ל'יד אליעזר' ו'יד עזרה'.
צפיפות בכבישים - הס מלהזכיר. בעלי אוהב ללגלג על אשתו הרציונלית שבוחרת מקום עבודה לפי נוחות החניה וביחס הפוך לצפיפות ברחוב. וכשאני מזדמנת להרצאות ולכנסים, אבחר לשבת בקצה האולם, כשפתח מילוט זמין וקרוב... גם בארון הספרים אני חייבת שיהיה אוויר לנשימה, ורווח אשים בין ספר לספר.
ובחזרה למים ולצלילה: אולי לעת זקנתי תהיה לי עדנה, עת לימודי הרפואה יחברו ללימודי הצלילה? המועצה המדעית של ההסתדרות הרפואית החליטה לפתוח התמחות חדשה ברפואת צלילה, שתימשך שנה. במהלך ההתמחות ישהו הרופאים בין השאר גם בתא לחץ, המיועד לטיפול בנפגעי צלילה. ההתמחות כוללת התמקצעות ברזי הצלילה, קורס צלילה בסיסי, קורס ברפואת הצלילה ולימוד של צורות הטיפול השונות בנפגעי צלילה, ומתברר שכאלה אינם כה מעטים.
אני לא מסתכנת בצלילה. מספיקה לי התעמלות מים. כמובן שאחת הפונקציות החשובות של התעמלות אירובית במים היא הפעלה אקטיבית של שרירי הפה. ואלה כוללים נוסף לנשימה גם דיבור ועסקי נשמה, וסיוע למלאכתו של ריבונו של עולם - לשדך שידוכים. ואז עולים סיפורי אימה על התנהגותם הנלוזה של חלק מבני המין הפחות יפה במהלך הפגישות. זה מתחיל בכך שהאות בידיו (הנייד), וברצותו ירים וברצותו ישפיל... נשגב מבינתי הנשית למה כל כך קשה להרים טלפון ולשגר לגברת כמה מילים חמות אחרי פגישה: "היה נפלא, אשמח להיפגש שוב". וגם אם בפגישה הראשונה הוא לא זכה לראות את נצנוצו של כוכב המאדים בשמי מרומים, הוא יוכל להתגבר כארי ולשרוד עוד פגישה. קצת חושים, קצת חום, קצת התבוננות פנימה...
ומה עם בנות נוגה? להן חשוב הדיוק שבדיוק – הציור המדומיין, שלא יצא מהקווים חס ושלום. ישיבות הקו, כמובן. באיזו ישיבה הוא לומד? על פי מד-הממלכתיות יישק דבר. ואילו אני בעד המסלול הרב-קווי: אפשר מישיבות הקו, ואפשר גם מישיבת מרכז הרב - קו לקו, צו לצו.
על חום והמשכיות
אך העיקר הוא חום הלב. והנה, מאמר שנותן לכך תוקף מדעי.
חוקי הביולוגיה מספרים לנו סיפור - חום הלב ואור הנשמה הם שיכריעו במשחק האהבה. לפני יצירת הוולד, תא הרבייה הזכרי נע לאורך החצוצרה במסלול מייגע במטרה להגיע לביצית. המסלול לא נופל מתרגיל אירובי קשה במיוחד במים. כדי להגיע, צריך התא הזכרי לנווט עצמו על פי סימני דרך, ששניים מהם הם חוֹם וסיגנל כימי. אתר ההפריה חם יותר מהמקום שבו מבשילים תאי הזכר בכניסה לחצוצרה, כך שהפרש הטמפרטורות מוביל אותם לכיוון הביצית, שמפרישה גם אותות כימיים. מתברר כי ישנה קבוצת חלבונים שפעילה גם במערכת הראייה כקולטני האור בתאי הרשתית בעין, והם עוזרים לתא הזכרי לחוש את החום ולהתקרב לביצית.
מהו כוח החיים המופלא הזה? זהו קסם המשיכה וההמשכיות. האינסוף. הגאולה. הנָשִׁיּוּת נמשלת ללילה. אף שנות הגלות נמשלות לשנות השינה, המקפלות בתוכן קורטוב של כיסוי וגילוי מעורבים זה בזה. והנה בא האיש ומבשר את בשורת הגאולה והתקומה. למה לו כל זה? הכול בשביל דור ההמשך. כמו גמל שלמה, שמישיר מבטו למלאך המוות, כי במקביל הוא רואה בעיני רוחו את השושלת. הוא חולם להשאיר חותם.
והנה הנר הופך לשלהבת, שמים אדירים לא יצליחו לכבות אותה.
כשהיינו מבקרים את חמותי ז"ל בדירתה ברמות תמיר, היינו רואים מול המרפסת שלה, במורד שכונת צאנז, את מאות הדירות הבנויות בצפיפות במורד הרכס. אפשר היה להבחין במרפסות ובמעברים בילדים הרבים שממלאים את הדירות האלה בכל שעות היממה, ולחשוב על כך שמחר, ואם לא אז מחרתיים, מכל דירה כזו יצאו שבע, שמונה, ואף תריסר ומעלה משפחות כאלו, שבמאמץ גדול ימצאו גם הן דירה באיזה רכס, כשגם הן מצטרפות לסימפוניה הזאת - אלפים מהמאות, רבבות מהאלפים, ותימלא הארץ אותם... זה נכון ב"ה בעם ישראל בכלל, שהילודה שלו היא הגבוהה ביותר בעולם המערבי, ובציבור הדתי לגווניו בפרט. אשרינו שבדור הגאולה אנו רואים את העלייה הפנימית הענקית הזאת ממש בעיניים, שעם העלייה החיצונית המתגברת היא עשויה לשדרג את העם והמדינה והאזור והעולם כולו. זה כבר לא חלום.
אות צבעוני
ואכן, לא כולנו מגוון אחד. כמראה הקשת בענן, שלל צבעים, שדווקא ביחד הם מראה כה מרתק וכובש. כאשר מבליחה הקשת בענן על שלל צבעיה, אפשר להרגיש שאכן יש כאן אות ומסר מריבונו של עולם. אמנם הקשת מזכירה לנו גם קללה, אך עדיין יש בה מקום לרגש חיובי, אות לטוב. היא מלמדת אותנו שמתוך הענן הכבד והשחור, שמסתיר את שמי התכלת, יכול להפציע מראה מגוּון ומרגש, שרומז לנו אולי שדווקא בהתאחדות של כל הגוונים אפשר לעקוף את הערפילים שמסתירים לנו את האידיאלים. אפשר לגאול את האומה מגלותה, ולצפות להתגשמות החלומות האופטימיים ביותר. וכמו שהאיש נוהג לשנן שוב ושוב: מי שלא אופטימי, באמת שאינו ריאלי. תסתכלו בקשת.
לתגובות: drchana2@gmail.com