אפתח בווידוי: יש ימים, אפילו תקופות, שבהם אני מגיעה לעבודה, אבל לא באה לעבוד.
באה להחתים כרטיס, וגם זו אמירה עם הרבה לימוד זכות עליי. כבר תקופה שאני רחוקה מהשם. מה זה רחוקה? מרגישה שהוא, או אני, במקום שאין בו קליטה. רחוקה, אטומה, סגורה, מצומצמת, ראש קטן. תקראו לזה איך שבא לכם, אבל לי לא בא. כלום.
כן, אני מודעת לכך שזה לא שגרתי לשמוע את זה בצורה כל כך גלויה. לא מאף אחד, ובטח לא מבעלת תשובה שבחרה להתקרב אל השם. אבל הגיע הזמן להגיד: דרך השם זה לא פיקניק. וכרגע, גם על פיקניק לא בא לי. אז כן, אני נוטלת ידיים בבוקר, מברכת ברכות השחר, מה שצריך. אבל הלב - הוא בכלל ממשיך את שנת היופי שלו.
נבה רוחנית
בתוכניות טלוויזיה, למנחים יש "נָבָּה". נבה זה קיצור של "נה-באוזן", האוזנייה. היא מחברת את המנחה לקונטרול, חדר הבקרה של האולפן, שבו יושבים הבמאי, במאי המצלמות, העורך והתסריטאי. כל אלו, למעשה, הם המוח של התוכנית, מקבלי ההחלטות. אחד מהם, ולפעמים יותר, מדברים ישירות באוזן של המנחה, מנחים אותו מתי לדבר, לאיזו מצלמה ועוד. בצילומי התוכנית הייתי מחוברת לנבה במשך 18 שעות ביום. האוזנייה הקטנה התחבאה מתחת לכיסוי הראש, ופרט לשעות הצילום היא הלכה איתי לנוח, לאכול ומה לא. רוב הזמן ישב מישהו בצדה השני של האוזנייה. מושיק במאי המצלמות, זיו הבמאי הראשי ובעיקר ניר התסריטאי. מערכת יחסים מעניינת מתפתחת עם מי שנמצא לי בתוך האוזן כל כך הרבה שעות ביום, והיה לי מזל ששלושתם אנשים מקסימים. לפעמים היו פטפוטים בענייני עבודה, ולפעמים בענייני דיומא. בלילה, במונית חזרה, הרגשתי באוזן ימין נבת-פאנטום.
אבל מלבד הנבה הפיזית, הרגשתי שאני בכלל מחוברת לנבה רוחנית. הרגשתי את השם יתברך הולך עמי, מחובר אליי לאוזן ומדבר איתי ללא הרף. מדריך אותי על כל צעד ושעל. רומז לי להיות עדינה וקשובה בשיחות חולין, לוחש לי להתפלל מנחה, לחטוף תהילים, לשמור על צניעות, מכסה לי גם את האוזן השנייה כשמישהו אומר לשון הרע.
גם בנבה הרוחנית התפתחה מערכת יחסים מעניינת. אולי אבא יתברך דיבר אליי דרך האוזן, אבל חדר ישירות ללב. כמה כיף להרגיש שאני בשידור ישיר וכה צפוף עם מי שאמר והיה העולם. אבל כאמור, נגמרו הצילומים, הזדכיתי על הנבה הפיזית, וכנראה, בלי כוונה, גם על זו הרוחנית. כי נורא שקט לי באוזניים. מדי פעם אני מנסה ולוחשת: השם, אתה שומע? ואף אחד לא לוחש לי בחזרה: אני כאן, אל תדאגי, את לא לבד.
בלי בטרייה
הבדידות הרוחנית משאירה אותי עם מיליון שאלות. האם אני זו שסגרה את האוזנייה? האם אני זו שנגמרה לה הבטרייה? או שמא השם החליט שיש ניסיונות שבהם הוא צריך להישאר קרוב וגלוי, כי בלי ההדרכה הרכה שלו, ישירות לתוך האפרכסת, אני לא אצליח לעמוד? אבל לצערי, גם בלי שמישהו ילחש לי את התשובה באוזן, כנראה שזה לא הוא. זו אני. וזה מוביל אותי לשאלה נוספת: איך אני יוצאת מהמלכוד 22 הזה? מצד אחד, אני רוצה להחזיר אותו אליי, אותי אליו. ומצד שני, אין לי כוח להעיר את הלב...
אולי התקופות של ההישרדות הבודדה הן בכלל המבחן הגדול, ולא התקופות שאנחנו חושבים שאנחנו נבחנים בהן, אבל למעשה עטופים בליטוף ישיר אליו יתברך? אולי התקופה הכי קשה היא המתוקה ביותר? אולי זה שאני שורדת כרגע בלב ישֵן זו בכלל המעלה הכי גדולה? לעבוד אותו גם בלי בטרייה. בלי אהבה. בלי האורות. בלי הדיבור הצפוף. לעבוד כי צריך, כי נצטוויתי.
אולי ואולי ואולי ואולי. חאלס. רוצה שקט. חוץ מבנבה. השם, אני שומעת. בבקשה תחזור לשדר.
פרי האדמה בגרסה הבריאה והקלילה
סוף סוף, אחרי תלאות ונדודים, חזרתי למטבח נורמלי. אבל עדיין אין לי תנור. ראיתי מתכון של תפוחי אדמה שנראה מטריף, אבל דורש את התנור. אז כרגע אסתפק במתכון שאפשר להכין על כיריים.
מנסיעות העבודה בעברי זכורה לי מסעדת פועלים יוונית עם סלט תפוחי אדמה חמצמץ, וכבר שנים אני מנסה לשחזר את הטעם. המתכון הבא הוא הכי קרוב שהצלחתי להגיע.
החומרים הדרושים:
5 תפוחי אדמה
מיץ לימון
2 כפות חומץ תפוחים
פטרוזיליה קצוצה
בצל ירוק קצוץ
פרוסות דקיקות של בצל סגול
מלח
מעט סוכר חום
אופן ההכנה:
מבשלים את תפוחי האדמה במים עם הקליפה, עד שהם מתרככים, אבל לא לגמרי. אם ממש רוצים להשקיע, אפשר להכניס אותם לייבוש בתנור חם במשך 10 דקות. לא חובה.
מקלפים וחותכים לקוביות גדולות.
חשוב: מתבלים את תפוחי האדמה בעודם חמים במיץ מלימון אחד, 2 כפות חומץ תפוחים, מעט מלח וכמה גרגירים של סוכר חום (רצוי להתחיל עם הסוכר, הוא יימס מהחום וזה יגרום לספיגת טעמים טובה יותר).
כשתפוחי האדמה מתקררים מוסיפים פטרוזיליה קצוצה, בצל ירוק קצוץ ופרוסות דקיקות של בצל סגול. אפשר גם לגוון עם כוסברה - עלים וגרגירים טחונים, אוקייל פרוס דקיק.
מזלפים מעל הכול שמן זית איכותי.
ayakremerman@gmail.com