"אנחנו שמחים לבשר לעם ישראל שתפסנו את הרוצח. זאת הייתה חקירה מורכבת של חשודים שביקשו להחליף את השלטון בשלטון מלוכני, אבל בסופו של דבר הגענו לפתרון הרצח והצלנו את הדמוקרטיה הישראלית". "דמוקרטיה? אבל השתמשתם בעינויים". "השתמשנו בשיטות חריגות כדי ללכוד פצצה מתקתקת". "איפה היא תקתקה? איזה פיגוע מנעתם?" "הו, מה אתה יודע". "מה אתם יודעים?" "אנחנו לא יודעים. אבל היי, היה כאן רוצח אז בטח מנענו משהו". "אז בשביל אדם אחד עצרתם ועיניתם חבורה שלמה של קטינים שלא רצחו?" "לא רצחו אבל עשו פשעים אחרים". "על פשעים אחרים לא חוקרים בעינויים". "למי אכפת? הגבעונים האלה רוצים לפרק את המדינה". "נו באמת, כמה עשרות ילדים לא עומדים לפרק את המדינה". "לא? לא משנה, תסתכל עליהם. לא שווים כמה מכות?" "סליחה, לא כך מתנהלת דמוקרטיה". "תגיד, מה אתה רוצה מאיתנו? תפסנו רוצח". "לכאורה". "מה?" "לכאורה רוצח. זה עדיין טעון הוכחה בבית משפט". "עזוב, מה קשור משפט, הוא הודה!" "ואולי הוא הודה בגלל העינויים?" "מה פתאום!? תגיד, למי אתה מאמין, לנו או לבן גביר?" "האמת? לאף אחד מכם". "אין לך אמון במוסדות הממלכתיים? זאת הסתה וחתירה נגד המדינה. אתה מתבקש לבוא איתנו לחקירה". "בעינויים?" "בטח, חייבים להציל את הדמוקרטיה מאנשים כמוך". כוחנו במותנו זמן קצר לפני שבת קודש, ברחוב דיזנגוף בתל אביב, נרצחו שני יהודים על ידי מחבל ערבי-ישראלי. חלפו יומיים, ועם ישראל עבר לדבר על הרצח בדומא ועל המנגל של גלעד שליט. טעה מי שחשב שתל אביב חסינה מפני קוצר הנשימה של התקשורת. פתאום מתברר שעם ישראל מאוחד, שבתקופה הנוכחית אין מדינת ישראל ומדינת תל אביב, שהפוליטיקאים והעיתונאים מתעלמים מכל רצח יהודים על ידי ערבים באותה מידה. רק השר נפתלי בנט קלקל קצת כשהחליט לרוץ ברחובות תל אביב כתגובה על הפיגוע. האם בנט רץ גם באזורי פיגועים אחרים, כמו ליד איתמר או בעיר העתיקה או בצומת גוש עציון? נו טוב, ההשוואה אולי לא הוגנת. בכל זאת תל אביב היא עיר מישורית, מקום שקל יותר לרוץ ולעבור בו במהירות מגימיק לגימיק. וחוץ מזה, גם לתל אביבים מותר פעם ליהנות מהפופוליזם של ראשי הימין, בדיוק כמו אחיהם שביהודה ושומרון. במרחק עצירה "לא יעצרו אותנו", צייץ שר החינוך לקראת הריצה שלו ברחובות העיר. איזה מזל שיש ממשלת ימין. רק תחשבו על ממשלה עם בוז'י וציפי וזהבה גלאון, האם הם היו מסוגלים לתת הכרזה כזאת? האם הם היו אוספים מאות אנשים לג'וגינג? בחיים לא. כמה טוב שיש לנו ממשלה עם בנט, ממשלה עם שרים בכירים שיודעים לעשות כושר כמו בסיירת. משמח לדעת שההצבעה שלי לבית היהודי לא הייתה לחינם. הנה כל מדיניות הממשלה בקליפת אגוז: במקום שהיא תעצור את הטרור, היא מודיעה שהטרור לא יעצור אותה. הגנה במקום התקפה, הישרדות במקום שליטה. איזו טעות עושים נערי הגבעות שמתאמצים לפרק את השלטון הקיים בכוח הזרוע – עוד טיפת סבלנות וזה יקרה מעצמו. בסוף יעצרו אותו. נעורים בקצב איטי מבזק DVD: מי שמחפש לברוח מזוועות האקטואליה המקומית לרגעים של אנושיות צרופה, ימצא בוודאי את מבוקשו ב'קסם הנעורים', דרמה מ‑2003 על קורותיה של משפחה איטלקית לאורך קצת פחות מארבעה עשורים. זהו סרט מלבב, מלא רגש וחום, שעלילתו רוויית האזכורים ההיסטוריים נבנית על דמויות נפלאות ועל מחוות גופניות קטנות ואנושיות. כחובב פסקולים קולנועיים התענגתי במיוחד על הנעימה הראשית של הסרט, שאיננה מקורית אלא לקוחה מסרט ישן של פרנסואה טריפו. השימוש המושלם שעושה הבמאי האיטלקי בנעימה הצרפתית מקפיץ את הסרט בשתי דרגות לפחות. ובכל זאת, שתי בעיות עיקריות: ראשית, הדמויות הראשיות בקושי מזדקנות במהלך שלושים ושבע שנות עלילה. בכלל, במאה ועשרים שנות קולנוע עדיין לא נמצאה דרך אחת טובה להזקין דמויות מסרטים כמו שצריך. ושנית, הסרט ארוך הרבה יותר מדי: שש שעות, לא פחות, וגם זה אחרי קיצוצים של ההפקה. למעשה זהו אחד הסרטים העלילתיים הארוכים ביותר בתולדות הקולנוע. לא תמיד האורך מורגש, הפעם כן. לצד סצנות נפלאות ישנם גם רגעים מתים ומיותרים ותחושה של מסטיק. שלוש שעות היו מספיקות בהחלט. ולמרות הכול: חוויה נעימה ומומלצת.