נפתלי בנט רואה את עצמו כמנהיג בקנה מידה לאומי. אולי משום כך הוא מתקשה לפעמים להבין לעומק את מצוקות המגזר.
כשבנט מגבה את שירות הביטחון הכללי שעינה צעירים חובשי כיפות כדי לחלץ מהם הודאה על הרצח בכפר דומא, הוא חושב על המחיר הכבד שמשלמת ישראל בשל מה שנראה כטרור יהודי. את מלוא משמעות המחיר של מה שהתרחש כאן בשבועות האחרונים הוא לא מצליח לתפוס.
ימים רבים עברו מאז פרשת המחתרת היהודית שבה היה די לחוקרי השב"כ באווירה הפמיליארית של חדר החקירות כדי שחבריה יזמרו שם את כל מעלליהם. זה היה "השב"כ שלנו", כתב אחד מהם על הימים ההם. מאז עברנו את אוסלו, כשפרס ורבין ביקשו להתפייס עם ערביי הארץ וסימנו להם ולשב"כ אויב חדש - המתנחלים. וכל בן מגזר יודע שמתנחל נתפס ככזה בין אם הוא תושב כוכב השחר או שהוא מתגורר בגבעת שמואל. בין אם הוא חובש כיפה זעירה או שהוא הולך על פאות ארוכות. וכאשר פוגעים בחירויותיו של אחד, מתירים לרשויות לעשות כרצונן גם בכל האחרים.
ואם מישהו פקפק בכך, באה ההתנתקות והוכיחה זאת. אף על פי שלא יעלה על הדעת להשליך לבית מעצר מטונף מפגינות בנות 14 אם הן חילוניות מרמת השרון, כשמדובר בבנות אולפנה הרשות נתונה. צעיר ישראלי נורמטיבי לא חולם להיגרר למרתפי השב"כ, אבל קצין מילואים ללא דופי יכול לחשוש מכך אם מונחת על ראשו כיפה. עתה יידע כל בן הציונות הדתית כי הוא, כמו בן אוכלוסייה ערבית עוינת, צפוי להיות נחקר גם בעינויים (תחת ההודעה המרגיעה כי הכול בכפוף לאישור גורמים בכירים במשרד המשפטים). המחלקה היהודית תמשיך כנראה לתהות מדוע היא אינה זוכה לשיתוף פעולה ממעגלים הולכים ומתרחבים בציבור הדתי-לאומי.
עולה חדשה מעזה
את בית המשפט העליון מאתגרת כבר שנים פרשה יוצאת דופן. בשנות ה‑30 של המאה שעברה התאהבה צעירה יהודייה מהמושבה יבנאל בערבי תושב יפו. הם התחתנו ועברו לגור בשכם. אם נותר סיכוי כלשהו לקשר עם משפחתה, הוא אבד עם פרוץ מלחמת השחרור, כאשר שכם נותרה מעבר לקווי האויב. הצעירה היהודייה ילדה שם בנים ובנות. אחת מהן נולדה ב‑1960, ולמרות שאמה היהודייה נפטרה עוד בטרם מלאו לה עשר, היא הספיקה לשמוע ממנה על שורשיה הלאומיים. הבת גדלה, נישאה גם היא לערבי ועברה להתגורר איתו בעזה. אך בשנות ה‑90 ייצרה קשר עם קרוביה בארץ, דבר שלדבריה חשף אותה להאשמות ולאלימות, והיא ומשפחתה נאלצו להימלט מעזה ולמצוא מפלט במחנה פליטים בשומרון. לטענתה, גם שם היא סובלת מהתנכלויות על רקע מוצאה ובגלל קשריה עם בני משפחתה היהודים.
לפני כתשע שנים היא הגישה בקשה לקבלת אזרחות ישראלית, אך נדחתה על הסף לאחר שלא הצליחה להמציא מסמכים שיעידו על מוצאה. בעקבות מאבק משפטי, אפשרה לה המדינה להגיש בדיקת רקמות, שקבעה בהסתברות גבוהה כי היא אכן אחייניתם של דודיה היהודים שחיים בישראל. היא ביקשה אפוא להיחשב כעולה חדשה ולהביא איתה את בעלה הערבי וילדיהם.
משרד הפנים סירב, משני נימוקים. האחד הוא כי חוק השבות אינו חל על מי שהוא "בן דת אחרת", גם אם נולד לאם יהודייה. על פי משרד הפנים, האם המנוחה והבת בחרו להתחתן עם ערבים מוסלמים בבית דין שרעי, וגידלו את ילדיהן כמוסלמים. בכך גילו את דעתן כי המירו את דתן, ולכן האישה אינה יכולה להיחשב ליהודייה לצורך חוק השבות. הנימוק השני הוא כי גם לו הייתה נחשבת ליהודייה, הרי חוק האזרחות שנחקק כהוראת שעה בימי האינתפאדה השנייה, ומאז מחודש מעת לעת, אינו מאפשר לאזרֵח בעלי תעודות זהות כתומות, כלומר תושבי יו"ש. ולעניין זה, טען משרד הפנים, לא הבדיל החוק בין ערבים ובין מי שנולדו לאם יהודייה.
האישה טענה כי זהותה היא של "יהודייה חילונית" שאמנם לא נישאה ליהודי או מנהלת אורח חיים יהודי, אך כזו שלא התכחשה ליהדותה ואף שילמה על כך מחירים כבדים. בנוסף לכך, טענה, גם אם היא ואמה ייחשבו בעיני השופטים כמי שהמירו את דתן לאסלאם, הרי שסבתה מיבנאל בוודאי הייתה ונותרה יהודייה, וכנכדה ליהודייה היא זכאית חוק השבות.
השופטים יצחק עמית, צבי זילברטל וחנן מלצר ניסו לחמוק מהכרעה בסוגיות הרגישות ולחצו על המדינה להגיע לפשרה. לפני כעשרה חודשים נעתר שר הפנים והסכים להעניק לאישה מעמד של תושבת קבע בישראל, בתמורה למחיקת העתירה. אך האישה סירבה לפשרה בטענה שהיא מתעקשת להיות מוכרת כעולה על פי חוק השבות וליהנות מכל ההטבות והתמיכה הכספית הנגזרות מכך.
השופטים נאלצו להכריע. בפסק הדין כתב השופט מלצר כי העתירה נדחית, אך הוא רואה בהצעת הפשרה של שר הפנים, לפיה האישה תוכל לקבל מעמד קבע בישראל, כהצעה מחייבת. השופט עמית אף הציע כי שר הפנים יבחן בעוד שלוש שנים את מצב הדברים אצל אותה אישה. החוק שהעניק למי "שאיננו בן דת אחרת" את הזכאות לעלות לישראל מנוסח בלשון הווה, טען השופט עמית. אך אם תשוב האישה ליהדותה, הרי שהיא תהיה זכאית למלוא זכויותיה על פי החוק.
הגבירים והעגונה
את המילים הבאות כתבו שלושה דיינים מבית הדין הרבני בתל אביב, הרב שלמה שטסמן, הרב אייל יוסף והרב עידו שחר, על בני זוג שביקשו לבטל את צו עיכוב היציאה מהארץ שהרכב הדיינים הוציא נגדם כבר לפני שלושה חודשים: "המבקשים משתייכים מגזרית לציבור החרדי-חסידי ומתהדרים בעושרם הגדול ובפעילות פילנטרופית לטובת מוסדות חסידות ירושלמית ידועה. אין אנו יכולים לקבוע אם המבקשים אכן עוסקים בפילנתרופיה, כטענתם. אנו כן יכולים לקבוע, כי לא מצאנו אצל המבקשים ולו קורטוב של רחמים וחמלה כלפי כלתם הנכה, אם נכדיהם, המעוגנת באכזריות על ידי בנם למעלה מעשר שנים. זאת ועוד: כפי שנוכח בית הדין, המבקשים אינם בוחלים בדפוסי התנהלות לא נורמטיביים כדי לשבש הליכי משפט ולהשפיע על החלטות בעניינם.
"בהחלטה מיום ה' מרחשוון תשע"ו הורינו על הגשת תלונה במשטרה נוכח פנייה שקיבל אב בית הדין מאישיות נכבדה שנועדה להבהיר כי המבקש זכאי ל'יחס מיוחד' נוכח היותו 'גביר גדול'. גם בא כוחם של המבקשים חוזר פעמים רבות על האמירה כי 'המבקשים כועסים מאוד'. אנו יכולים להבין זאת. 'הגביר הגדול' אשר 'קונה' בכספו רבנים וחצרות אדמו"רים, סבר לתומו כי אפשר להשפיע ו'לקנות' גם דיינים, והוא 'כועס מאוד' נוכח התגלית כי במערכת בתי הרבניים אין משוא פנים בדין ולא ניכר שוע לפני דל. התנהלותו של 'הגביר הגדול' התואמת להפליא לתיאורי 'גבירים' ספרותיים-ציוריים הייתה אפילו משעשעת לולא היינו עוסקים בפרשת עיגונה של אישה צעירה ואומללה".
הנוסח הסרקסטי יוצא הדופן של החלטות הדיינים מתייחס לתיק יוצא דופן בחומרתו ובמידה רבה אפוף מסתורין. מדובר בצעירה ילידת ברזיל שהתחתנה עם בנם של ה"גבירים", ישראלים שירדו לארצות הברית, ועברה עם בעלה לגור על ידם. כעבור שנים אחדות, והם הורים לילדה בת שנה ולילד בן שש, הגיעו לישראל כדי לבקר את הוריה של האישה שעלו בינתיים ארצה. כאן היא לקתה באירוע מוחי קשה שהותיר אותה חולה ונכה. מושג על עולמו הנפשי של בעלה מעניקה העובדה כי הוא הגיב לטרגדיה בנטישת אשתו החולה ושני ילדיו. הוא נמלט חזרה לבית הוריו באמריקה, ניתק איתם כל קשר ואינו משלם מזונות. אך התעלומה הגדולה היא מדוע בכל אותן שנים הוא גם מעגן את רעייתו. בעשר השנים שחלפו הוא מתעלם מבקשותיה לקבל גט.
הדיינים בבית הדין בתל אביב כתבו כי פעמים רבות אפשר להביא למתן גט כאשר מבינים את המניעים להתנהלותו האכזרית של הסרבן. ממידע שהגיע ממחלקת העגונות של הנהלת בתי הדין, שחקרה את הפרשה, עלה כי הוריו העשירים של החתן הם גורם דומיננטי בחייו ובסרבנותו, וכי הם מגיעים לנפוש בישראל. לפיכך, כשהם הגיעו לעשות את חגי תשרי בארץ לפני כשנה, זימן אותם בית הדין לעדות. הם התעלמו ושבו לביתם בחו"ל. השנה, למודי ניסיון, שבו הדיינים וזימנו אותם, בתוספת צו עיכוב יציאה מהארץ. לדיון הם לא טרחו להגיע, אך שלחו את עורך דינם. הלה הודיע כי מרשיו יצאו הבוקר לנפוש בים המלח והזימון לבית הדין אינו מתאים לתוכנית ביקורם בארץ. בהמשך הם סירבו להפקיד את דרכוניהם האמריקניים, ועשו זאת לבסוף רק תחת איום של צו מעצר. מאז, בעזרת באי כוחם, הם מתישים את בית הדין ומתחמקים מבירור העניין, בתקווה שלבסוף ייאלצו הדיינים להתיר להם לחזור לארצות הברית. עיכוב של אזרחים זרים בארץ אינו עניין משפטי פשוט. וכבר היו מקרים שבהם בג"ץ אילץ את בית הדין לשחרר אזרח זר ואכזר לחו"ל, בעוד אישה אומללה נותרת כאן בכבלי עגינותה.