והנה אני ניצבת לפני מפתן הדלת ברחוב הפסגה, מהססת.
את הדלת פותח הרב קופרמן, מייסד המכללה בבית וגן, בכבודו ובעצמו.
הוא מחייך אליי בעיניו הטובות, שם את לבו למבוכתי: "היכנסי נא. במה אוכל לעזור?". חום הלב שהדהד מדבריו פתח לי את הסכר, והמילים זרמו כשפניי לוהטות: הגעתי היום כדי לבקש צ'אנס נוסף. הבחנתי בהרמת גבות, והמשכתי: נבחנתי לפני שבועיים אצל הרב שווימר. הרב שאל אותי הרבה שאלות אישיות על משפחתי ועל נוף ילדותי, וקצת גמגמתי... לצערי לא זכיתי לגדול במשפחת רבנים, לבשתי מכנסיים עד לפני שנים ספורות. כשעליתי ארצה למדתי בתיכון צייטלין בתל אביב וגרתי בנווה אביבים - מרכז החילון והצפונבוניות. ואכן, בסוף הפגישה ראיתי שהרב שווימר מסתכל עליי במבט חמור סבר, כשהוא אומר לי שאקבל תשובה בכתב תוך עשרה ימים. והנה, חלפו שבועיים ותיבת הדואר שלי ריקה. אז באתי לבקש על נפשי, אני כל כך רוצה ללמוד פה. אני חולמת להקים בית של תורה... אעשה את כל שביכולתי כדי לזכות לגדול ולצמוח במקום הזה. אין לי ספק שהרב שווימר החליט לדחות אותי, לכן באתי לבקש אישית מהרב.
הרב קופרמן התבונן בי בפליאה ופתח בדיבור רך: "אגש לברר זאת אצל המזכירה. שבי, אני מיד חוזר". המתנתי בחדר המוקף ספרים קדושים, והרגשתי את החום והנינוחות שקורנים מכל פינה. לאחר כמה דקות שנדמו כנצח חזר הרב וחיוך רחב על פניו: "טעית, חנה. התקבלת! שלחנו לך מכתב עוד באותו יום, אך הוא חזר אלינו אתמול כי הכתובת הייתה שגויה". דמעות מילאו את עיניי. לבי הלם בעוצמה. הנה אני מתחילה את המסע שלי לבית של תורה...
למעשה זכיתי ללמוד רק שנה במחיצתו, אך הרב זצ"ל הטביע בי חותם של אהבת תורה, ואת הערגה לחיים של מסירות נפש כאשת תלמיד חכם. שיעוריו העמוקים, השנונים, היו אתגר בשבילי ונעמו לי מנופת צופים. גם אשתו היקרה ע"ה, הרבנית ציפורה, לימדה אותנו, בנות הפנימייה, שיעור חשוב ב'בעלבוסטיות' מתובל בקריצה – אי אפשר היה להסתיר מעיניה אפילו פירור... ביקורת החדרים הקפדנית שלה בימי חמישי הייתה אימת התלמידות, אבל אחרי המעשים נמשכו הלבבות.
ולאחר שנה, כששקלתי להיפרד מהמוסד האהוב הזה לפי בקשת הוריי, נועצתי בו ארוכות. חששתי מאוד מהחזרה לנווה אביבים ומהלימודים בבית הספר לרפואה הסמוך, ערוגת השמאל והחילון. הרב קופרמן היטה אוזן קשבת, והציע לפנות לרב שלמה זלמן אוירבך לקבלת עצה. הסכמתי, והוא פנה אל הרב בשמי. התשובה הייתה חיובית, מלווה בשפע ברכות שאזכה לפעול בעולם הרפואה והחסד ולהקים במקביל בית של תורה. אין שמחה כהתרת הספקות!
אחרי שנה הרב קופרמן זצ"ל ליווה אותי כשהתייתמתי מאבי, ואני רק בת עשרים. הוא היה לי למשענת, והמשיך להחדיר בי שאיפות רוחניות ותורניות.
הרבה אני חייבת לאדם היקר הזה, ענק הרוח, שמסר נפשו על חינוך בנות ישראל – וגם אני אחת מהן. כמה זכויות לו. תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.