1.
המעצרים, החקירות והגשת כתבי האישום בפרשת דומא מבשרים על שלב חדש בסיפור המערכה המתמשכת שמנהלת קבוצה קטנה, נחושה וקנאית של צעירים מהקצה הפוסט-ציוני של שולי הימין. המערכה שלהם היא כפולה - נגד הערבים מצד אחד, ונגד רשויות האכיפה של מדינת ישראל מצד שני.
בשנים האחרונות התרגלנו לקיומה של תופעת 'תג מחיר', שכללה בעיקר עברות רכוש כמו שרטוט כתובות גרפיטי ופגיעה בחקלאות, בכלי רכב או במבנים של פלשתינים. הפעולות הללו ננקטו פעם בתגובה לפגיעה של ערבים ביהודים, ופעם בעקבות הריסת מבנים במאחזים וביישובים בידי המנהל האזרחי והצבא. בחלק מהמקרים הורחב מעגל הפגיעה והגיע גם לאתרים נוצריים.
במערכת הפוליטית, בתקשורת, במשרד המשפטים, בשב"כ ובמשטרה התייחסו לתופעת 'תג מחיר' בחומרה רבה מאוד. למאבק בתופעה הוקצתה כמות גדולה ולא פרופורציונאלית של משאבים וכוח אדם. אבל התוצאות היו רחוקות מלהשביע רצון.
אחת הסיבות המרכזיות לכישלונם של החוקרים הייתה אותה חוברת הדרכה מפורסמת מאת נועם פדרמן, שצעירי 'תג מחיר' למדו ממנה כיצד להתגונן ולא להפליל את עצמם בחקירות. הם למדו בעיקר לשמור על זכות השתיקה ולא להתפתות לדבר עם חוקריהם. מעצרים שהסתיימו ללא כתבי אישום הגבירו את הביטחון העצמי של הצעירים. נוצרה אצלם תחושה שבזכות ההדרכה שקיבלו, ובזכות נחישותם ואמונתם בצדקת הדרך, הם חסינים מהפללה. המעטים שנמצאו נגדם ראיות יצאו בעונשים קלים, מכיוון שבכל מקרה לא היה מדובר בעבירות חמורות.
חוקרי השב"כ והמשטרה, שהואשמו באזלת יד ובכישלון בדיכוי התופעה, היו שמחים מאוד לטפל בחשודים היהודים באמצעי החקירה המיוחדים שהם רגילים להפעיל מול המחבלים הערבים. אך כל עוד היה מדובר רק בפגיעה ברכוש, הם לא הצליחו לקבל אישור לכך.
2.
למרות מה שכתוב בכתב האישום, מוקדם לקבוע מי שרף את הבית בדומא. קשה גם לדעת האם התכוון לתוצאה הקטלנית של מעשיו. מותם של שלושה בני אדם כתוצאה מהצתת בית הוא מקרה נדיר. בכל מקרה, התוצאה הטרגית של מות השלושה, והקביעה המהירה והנחרצת שמדובר ביהודים, אפשרו לדרג הפוליטי והמשפטי להכריז על קיומו של ארגון טרור יהודי ולהוציא היתר בעייתי מאוד לחקור בעינויים את החשודים בקשר למעשה, כולל הקטינים שביניהם. הרצח בדומא, שבסופו של דבר רק שני צעירים שאחד מהם קטין מואשמים במעשים הקשורים אליו, איפשר לשב"כ להפעיל אמצעי מעצר חקירה דרקוניים כלפי מעגל רחב של עשרות חשודים ופעילים.
את החוברת של פדרמן לא קראתי, אבל לפי מבחן התוצאה מסתבר שלסוג כזה של חקירה אין בה פתרון. העינויים הקשים שברו את כוח ההתנגדות של לפחות חלק מהעצורים, וגרמו לשניים מהם לקשור את עצמם לרצח בדומא. ומכיוון שניתנה רשות למענים לענות, הם הצליחו באותה הזדמנות להוציא הודאות ולגבש כתבי אישום גם בפרשות חמורות פחות. בחלק מהמקרים העלתה החקירה שהמעונים הם חפים מפשע, או קשורים לעבירות קלות כאלה ואחרות.
3.
בהנחה שהגרעין הקטן והקשה שמזדהה עם פעולות כמו רצח משפחת דוואבשה שוקל כעת את המשך צעדיו, מסתבר שהוא יכול לפנות לאחד משני כיוונים מנוגדים, או מה שמסתבר יותר - להתחלק בין שניהם. בין הצעירים הללו ובין מי שעלולים להצטרף אליהם בעתיד יהיו מן הסתם מי שיחששו כעת מפני ישיבה ארוכת שנים בכלא ויחליטו לפרוש מהפעילות הזאת. עד עכשיו הם עשו 'תג מחיר' על סמך התקווה המבוססת שהם לא ייתפסו. מול אותם 'אמצעים מיוחדים' ועינויים התקווה הזאת קורסת, והם יעדיפו לפרוש כדי לא לשלם את המחיר.
מן הצד השני, יהיו אולי מי שיפנימו את מחיר המאבק, אבל יחליטו שהם מוכנים לשלם אותו. כאשר אלפי טרוריסטים ערבים יוצאים לרצוח בנו, הם לא בונים על כך שהם יצליחו להימלט. גם אם לא מדובר במחבלים מתאבדים, ברור שהם עלולים להיהרג בזירת הפיגוע ובמהלך מרדף, או לכל הפחות להיתפס ולהיכלא לשנים רבות. והם מוכנים לשלם את המחיר הזה. ייתכן שבין הצעירים הללו, ששואבים השראה מהמיעוט המוקע והנרדף של לוחמי האצ"ל והלח"י, יהיו מי שיחילו על עצמם את הפזמון "משורה משחרר רק המוות". כאשר ברוך גולדשטיין יצא לטבוח במתפללים הערבים במערת המכפלה, הוא אולי לא ידע שייהרג, אבל בוודאי ידע שלכל הפחות ייתפס ויישב בכלא כל ימיו. כך גם עמי פופר, עדן נתן-זאדה ועוד ישראלים שיצאו לפגוע בערבים.
בניגוד למצב הרווח אצל היהודים, הערבים משני עברי הקו הירוק לא התרגלו להקיף את עצמם בגדרות ומאבטחים. הם מוגנים בעיקר משום שרק מיעוט זניח מאוד מקרב היהודים מעוניין להשיב בטרור תחת טרור. לכן יהודי שמוכן למות למען המטרה עלול לפגוע בהרבה יותר משלושה ערבים בפעולה אחת. כזכור, במקרה של ברוך גולדשטיין זה נגמר ב-29 ערבים הרוגים. במקרה של עמי פופר זה נגמר 'רק' בשבעה. ולאחר שמדינת ישראל נוהגת בהם כאויב, אי אפשר לשלול אפשרות שהם יבחרו להפנות את נשקם גם נגדה.
בכירי המערכת הפוליטית והמשפטית, כמו גם גורמים בהנהגת ההתיישבות, אולי עלו על עץ גבוה מדיי כששמו לעצמם למטרה לשים סוף לתופעת 'תג מחיר' או לאירועים של טרור יהודי. אם לא הצלחנו במשך עשרות שנים לדכא את הטרור הערבי, מניין לנו היומרה להצליח לדכא כל גילוי של טרור יהודי? ייתכן שלמדינת ישראל צפויות שנים רבות של מאבק במטרה לצמצם את היקף התופעה.
4.
השמאל הישראלי אוהב להכתים את הימין כולו ובמיוחד את הימין הדתי באחריות לכל פשיעה לאומנית יהודית. בשמאל ובתקשורת שמחים לכל הזדמנות להפיק רווח תעמולתי ולהאשים באלימות והסתה את יריביהם הפוליטיים. לכן לא ברור עד כמה הם באמת מעוניינים להדביר את התופעה.
בכל זאת, בהנחה שחיסול הפשיעה הלאומנית, שכאמור עלולה עוד להחמיר, הוא אינטרס מובהק של מדינת ישראל ושל ההתיישבות, צריך להיות מוכנים להשקיע משאבים רבים ולשלם את המחיר הנדרש כדי לטפל בשורשיה של אותה פשיעה.
צריך להבין שמדובר קודם כל בבעיה חינוכית. פעילי 'תג מחיר' הם בדרך כלל צעירים מאוד – רבים מהם בכלל קטינים – שנפלטו ממערכת החינוך מסיבות כאלה ואחרות. מכיוון שאינם מעוניינים או מסוגלים ללמוד כמו בני גילם, הם מחפשים לעצמם תעסוקה שיש לה משמעות ערכית.
הם מגיעים לגבעות, מנסים להקים מאחזים, ונתקלים בכוחנות האלימה של מג"ב ויס"מ ובהטיה העקבית נגד יהודים בהחלטות מערכת המשפט. הם מזדהים עם ההתיישבות וכואבים וזועמים לנוכח גזירות ההקפאה ואיום הפינוי התמידי המונף מעליה. כאב חורבן גוש קטיף ועמונה צרוב בליבם, ומתעורר מחדש בכל פעם שבה המבנים הקלים שהקימו במאחז שלהם נהרסים בידי המנהל האזרחי. הם חיים בסביבה מאוימת ומוכת טרור, ומכירים אישית אנשים שנרצחו. אזלת היד של מדינת ישראל מול הטרור הערבי גורמת להם תסכול עצום, ועוד יותר מכך – המשך שיתוף הפעולה עם הרשות הפלשתינית תומכת הטרור, והסירוב להגדיר אותה כאויב.
הם נערים וצעירים בעלי תפיסת עולם חד-מימדית. הם דורשים צדק ומתקשים לשאת את מורכבות המציאות שבה חושך ואור משמשים בערבוביא. לרובם זה יעבור לאחר שהם יתבגרו מעט, יקימו משפחה וייכנסו לעול של פרנסה.
אפשר לנסות להילחם בפשיעה הלאומנית היהודית רק באמצעות מקלות. אבל זה יהיה יעיל הרבה יותר אם לצעירים הללו יוצעו גם גזרים. בשורות המעטות שנותרו, הנה כמה דברים שאפשר לעשות כדי להשקיט את סערת רוחם: להעביר סוף סוף את דו"ח אדמונד לוי ולהפסיק לרדוף משפטית את ההתיישבות; להכשיר את המאחזים ולפתוח אפשרות להקמת יישובים חדשים; להילחם באמת בטרור הפלשתיני, ולהעניש את השלטון והחברה שעומדים מאחוריו; להפסיק לדבר על עקירת יישובים ולהחיל על ההתיישבות את ריבונות ישראל; לראות בהם נוער בסיכון ולהקציב בהתאם משאבים כדי ליצור להם מסגרות מתאימות.
אם ראשי הליכוד והבית היהודי רוצים באמת לשים קץ לתופעה, כדאי שיאמצו לפחות חלק מההמלצות הללו.
לתגובות: eshilo777@gmail.com