כל חיינו אנחנו רודפים אחרי משהו בלתי נודע. כיוון שה'משהו' הזה הוא כל כך בלתי נודע, הפכה האנושות את הרדיפה למטרה, ולא לאמצעי. לפני מאה שנה לאנשים לא היה זמן. ברור הרי, כי איך אפשר שיהיה זמן אם צריך לעדור ולשתול, לשאוב מים מן הבאר, לטחון חיטה, וכדי להודיע משהו לאחיך הגר בחיפה, בעוד שאתה גר בתל אביב, תצטרך כמה ימי הליכה, אתה והחמור, כדי להגיע אליו, ועוד כמה ימים כדי לחזור. היום? היום הכל פשוט. הכל ממוחשב, ממוכן, אוטומטי וידידותי למשתמש. היום אפשר לקנות כמעט הכל מוכן, ותמיד אפשר למצוא מישהו שתמורת סכום כלשהו יעשה בשבילך את הנותר. למה, אם כן, אין לאנשים זמן?
החיים מלמדים אותנו מגיל צעיר שצריך לטפס, ולטפס זה קשה. 'עכשיו לומדים לקרוא', מצווה המורה של הילדים בכיתה א'. וגם אם המורה מאירה ומקסימה ככל שתהיה, המסגרת לא בנויה להתחשב בכך שלכל ילד יש את לוח 
היום הכל פשוט. הכל ממוחשב, ממוכן, אוטומטי וידידותי למשתמש. היום אפשר לקנות כמעט הכל מוכן, ותמיד אפשר למצוא מישהו שתמורת סכום כלשהו יעשה בשבילך את הנותר. למה, אם כן, אין לאנשים זמן?
הזמנים שלו. יש ילד שמוכן ללמוד קריאה בגיל ארבע, ולעומתו, יש אחד שרק בגיל שבע הקריאה מתחילה לעורר בו עניין. מאוחר יותר מגיעים המבחנים והציונים. אחריהם הבגרויות, הפסיכומטרי. הקבלה לאוניברסיטה, ועוד לא הגענו לקורות החיים לצורך קבלת משרה נחשקת. כל היום רודפים. אחרי מה? אנחנו לא ממש יודעים.
באלבום האחרון שהוצאנו, 'אורות גבוהים', יש שיר שנקרא 'שוקי'. מאז שיצא השיר, הפך השם הזה, שוקי, (שאגב לא נכתב על דמות קיימת) למושג. "מאחד עד עשר - כמה שוקי היית היום"? שואל אותי חבר, ומתכוון לומר, כמה עסוק וחסר נחת היית היום?
האמת, תמיד חשבתי שכל אחד הוא סוג של 'שוקי', אבל אז הזדמנה לי שיחה שהכירה לי מישהו שנלחם ב'שוקי' שלו, נלחם וניצח. תדלוק שגרתי בתחנת הדלק בה אני רגיל לתדלק, הובילה לשיחה מעניינת.
- "תמיד היית מתדלק?" שאלתי את האיש הלא צעיר, עם מבטא רוסי כבד, כשהגיש לי את הקבלה.
- "לא" ענה.
- "מותר לשאול מה עשית לפני כן?" שאלתי.
- "יש לי תעודה של מנהל מוסך", ענה.
- "מנהל מוסך?" קראתי בהפתעה, 'הרי זו תעודה שכל מכונאי מייחל להגיע אליה. למה יש לך תעודה כזו ואתה עובד כמתדלק?'
הבטתי בפניו המאירות, והרגשתי שהבחירה שבחר גורמת לו להאיר פנים לכל כך הרבה אנשים במהלך היום- "כי אני מחפש נחת". כששמעתי את המילים האלה חייכתי לרווחה.
- "גם אתה, נכון?" שאל המתדלק הנחמד.
- "מאוד" עניתי.
- "בחרתי את העבודה הזו", אמר בחיוך, "ניהלתי מוסך גדול והצלחתי בו, אבל ההצלחה לא סיפקה אותי. כל פעם הרגשתי שאני צריך עוד, בלי יעד, בלי גבול. הרגשתי שאני טובע בתוך היומיום. נכון, אני לא יכול היום להרשות לעצמי לקנות רכב חדש, ולעולם לא יהיה לי כל מה שארצה, אבל בעצם יש לי הכל".
הבטתי בפניו המאירות, והרגשתי שהבחירה שבחר גורמת לו להאיר פנים לכל כך הרבה אנשים במהלך היום.
השיחה אתו גרמה לי להרבה הרהורים. באמת, כמה 'שוקי' אני? האם כשאני מחבק את הילד אני אתו ורק אתו, או שתוך כדי שהידיים מחבקות, אלף מחשבות טורדניות עפות בתוך הראש?
וכבר תקופה ארוכה שאני מנסה להחביא אותו כל לילה, לפני שאני הולך לישון, ורק מתפלל שהפעם הוא לא יתעורר לפניי.
אודי.
---
מתוך מגזין ערוץ 7