"תראה מה קניתי לך!" היא פתחה בפניו את השקית. עיניו של ינון אורו: "אבוקדו! אמא, תודה רבה!", וינון הדביק לה נשיקה על הלחי.
אמא חייכה. מאז שינון נולד, המאכל האהוב עליו ביותר הוא אבוקדו.
כולם ניסו לפענח את התעלומה איך ילד קטן לא מעדיף שוקולד, דוחה מעליו סוכריות, ורק אבוקדו הוא טורף בהתלהבות. אבל אמא כמובן לא התנגדה. היא נכנסה למטבח כדי להכין ארוחת ערב, שכללה סלט אבוקדו טעים בשביל ינון.
בסוף הארוחה הציעה אמא לינון הצעה: "תראה, שמרתי לך את זה כשהכנתי את הסלט", והיא שלפה את הגלעין הסגלגל של האבוקדו. "בגלל שאתה כל כך אוהב את הפרי הזה, חשבתי שאולי תשתול את הגרעין באדמה, ואז יצמח לך עץ עם המון אבוקדו, כמה שתרצה". הרעיון הלהיב מאוד את ינון, והוא מיהר לקחת את הגלעין ויצא איתו לחצר. הוא חפר בידיו בור קטן, הטמין בו את הגלעין וכיסה אותו היטב באדמה. בחוץ כבר החל לטפטף, וינון ידע שהגלעין יקבל עוד הרבה מים בימי הסערה הצפויים. עכשיו רק נותר לחכות שהעץ יתחיל לגדול.
אבל למחרת בבוקר קרה לינון משהו עצוב, עצוב עד כדי כך שהוא שכח לגמרי מהעץ שלו. זה היה בשיעור התעמלות, שיעור שגם ככה הוא לא אהב. קפיצות לרוחק, ריצות וכדורסל לא היו הצד החזק שלו. ינון העדיף ספרים, תשבצים ואפילו בעלי חיים. תמיד הוא חשש שהמורה יבקש ממנו משימה קשה במיוחד, ובאותו בוקר זה קרה. "ינון", קרא לו המורה להתעמלות, "היום אתה רץ ראשון את מסלול הריצה, עם המכשולים שהצבנו בדרך. יש לך דקה וחצי, בהצלחה". והמורה שרק שריקה ארוכה שאותתה לינון לצאת לדרך, בלי הכנה מוקדמת.
הוא התחיל לרוץ, והתנשף, ואז כמעט נפל. הוא ראה בזווית העין את אוריה וידידיה מחייכים. אבל הוא התגבר, קם והמשיך לרוץ, מנסה לחשוב איך לעקוף את המכשול הראשון במסלול. המורה ניסה לאותת לו, אבל ינון קפץ קפיצה מגושמת ונפל הישר לתוך המכשול שהמורה הציב. היד כאבה לו, אבל בעיקר הוא התבייש מהחברים, מהמורה ומהאנשים שעברו ברחוב וראו אותו ככה.
את המשך אותו יום הוא לא זוכר. רק את העובדה שהגיע הביתה, סגר את הדלת וטמן את הראש מתחת לכרית. הוא לא רצה לראות ולשמוע אף אחד, רק לבכות. הוא בכה המון, ואחר כך פשוט שכב בשקט והחליט שנמאס לו משיעורי התעמלות והוא בכלל לא רוצה לחזור לבית הספר אם צוחקים עליו שם.
במשך יומיים הוא הצליח לשכנע את אמא שהוא לא הולך לבית הספר, אבל ביום השלישי אמא נכנסה ואמרה: "ינון, היום אין תירוצים. חוזרים לכיתה וממשיכים הלאה". ינון משך בכתפיו בחוסר רצון. אמא חשבה לרגע, ופתאום אמרה: "רגע, יש משהו שרציתי להראות לך. שלושה ימים לא היית בחוץ והפסדת...". ינון הסתקרן והרים את מבטו. הוא פסע בעקבות אמא החוצה, לחצר. "היי", נפלטה מפיו קריאת שמחה ראשונה מזה שלושה ימים, "עץ האבוקדו שלי מתחיל לצמוח!" הוא הצביע על גבעול קטן ורך שבקע מהאדמה.
"אתה יודע איך הוא גדל ככה?" שאלה אמא, "גם הוא היה כמוך, שלושה ימים בחושך, מתחת לאדמה, עצוב. לא ראה ולא דיבר עם אף אחד. אבל בסוף הוא החליט לצאת החוצה ולהתחיל לצמוח. הרי צריך עוד לצאת ממנו עץ גדול שכולם יאהבו, נכון?" חייכה אמא, וינון הנהן בהסכמה ונתן לה חיבוק גדול.