בבוקר, בעודי שוכבת חולה במיטה אחרי שנדבקתי מהילדים, התקשרה אליי אישה מקסימה שהייתה זקוקה לשיחת חיזוק בנושא כיסוי ראש.
ההתחבטויות שלה היו כל כך קרובות ללבי, שהרגשתי את מה שהיא עוברת. מהטעם הפשוט שגם אני עברתי את זה. ולכן, אולי, יצאו לי דברי טעם מהפה.
היא סיפרה לי איך לפני ארבע שנים אירע למשפחתה נס גדול, שהיא הרגישה צורך בהכרת הטוב לה' יתברך. היא קיבלה על עצמה ללבוש כיסוי ראש בשישי-שבת (שבת היא הזמן שבו בעלי תשובה, בעודם עדיין בארון הקודש, מאפשרים לאלטר-אגו הדוסי שלהם לצאת החוצה). אבל היא נתקעה בשלב הזה: בכל מוצ"ש היא מורידה את כיסוי הראש, ומחזירה אותו אחר כבוד ועם הרבה צער על הכוחות שחסרים לה לסלסילת הכיסויים.
אחרי שסיפרתי לה את סיפורי המתנות שהכיסוי נתן לי, אמרתי לה שהפעם לא תחכה למכה – זו שתגרום לה לקחת על עצמה, שוב מתוך הכרת הטוב, לכסות את ראשה גם בימי החול. הצעתי לה שהפעם תעשה זאת מתוך שמחת המצווה, מתוך אמונה שהיא מוכנה להוליך את השבט הפרטי שלה בדרך ה'. שתבוא בשמחה, ובוודאי תקבל שמחה בתמורה. אני לא יודעת אם היא יצאה מחוזקת, אבל אני בכל מקרה - כן.
זִקנה תפיסתית
לא ברור לי למה זה כך, אבל לפעמים אנחנו זקוקים למצבי קיצון כדי להזיז את עצמנו. לא נעים לומר את זה, אבל זו כנראה האמת: אנחנו זקוקים כביכול לרוצחים שגדלו בחצרות בתינו, כדי להבין שמשהו במערכת שלנו לא מכוון נכון. אנחנו זקוקים כביכול למחבל שירה מנשק שלנו, כדי להבין שהמערכת צריכה בדיקה מחדש. לפעמים רק אחרי מקרה חירום בריאותי אנחנו משנים את אורח חיינו. את רוב הזמן אנחנו מעבירים במצב אוטומט כל כך מובנה, שרק קטליזטור חיצוני יכול לנער אותנו לעשות מעשה. לשינה הזאת קוראים לפעמים זקנה. זקנה תפיסתית. רבי נחמן אומר שאפשר להיות זקן גם בגיל עשרים, או במקרה דנן, שלושים ותשע.
בשיחות אין ספור עם הילדים הסברתי להם שה' רוצה שנעשה תשובה. וכשהוא יתברך מבין שלמרות הליטופים והסימנים שהוא שולח אנחנו לא עושים דבר, הוא שולח את המכה, ממידת הרחמים. כדי שתעיר אותנו, שתנער את מוחנו מספיק חזק, שנוכל לחשב מסלול מחדש.
אבל הסברים לחוד ומעשים לחוד. אני מדברת הרבה, רוצה המון, אבל פחות עושה. וכנראה עקב ההתעלמויות שלי מרמזים משמיים, קיבלתי את הכאפה ביום שישי. זה היה במסיבת הסידור של בני. הוא היה נרגש ומתוק, וכמובן שלא יכולתי לעצור את עצמי ובכיתי. ככה אני, ברייה בכיינית. אבל למרות ההתרגשות, הבחנתי במשהו קטן שרק אמא יכולה לראות. משהו שהרגיש כמו מכה שניחתה על האימהות שלי. זה ציער אותי מאוד, וקיבלתי על עצמי לעשות מעשה.
אך רבות מחשבות בלב איש, ועוד לפני שהייתה לי הזדמנות לשבת ולדבר על כך עם בעלי, היצר הרע השיב מלחמה וכל הילדים שלי חלו. ואם זה לא מספיק חמור, באמצע השבת הצטרפתי גם אני למעגל החולים עם סחרחורות, כאבי אוזניים ושאר ירקות. וכל הכבוד לבעלי ששרד חמישה חברים של הבנים, כולל סעודה שלישית וחידון, וסידור הבית אחרי ההבדלה.
אבל למרות כל השיעולים והסחרחורות, אני מקווה שאני לא סתם מדברת דיבורי סרק. שלא אחכה שוב לאיזו מכה, אפילו קטנה, כדי לעשות את השינוי שאני מייחלת לו. אני מתפללת לאזור את הכוחות הפנימיים שחבויים בי, להיות בהכרת הטוב ובשמחה. אני מתפללת לעשות את מה שאני מחזקת בו את האחרות.
פשוט שוקולד
לבקשת הקוראים ששלחו לי מיילים, אני ממשיכה עם מתכונים פשוטים.
בילדות, כשהיינו חולות, העוזרת הייתה מכינה פודינג שוקולד. הריח שלו היה מרחף בכל הבית, וגרם לי לטעום שוב ושוב מהפודינג. אבל הטעם, אפעס, לא היה משהו. זה כנראה היה השוקולד היחיד בעולם שלא אהבתי. עברו הרבה שנים עד שהתגברתי על המחסום והכנתי לילדים פודינג.
את המתכון לקחתי מ'בצק אלים', בלוג אוכל מקסים. עשיתי לו הסבה לפרווה ואני מכינה אותו כקינוח לשבת. הנה שתי הגרסאות, החלבית והפרווה:
החומרים הדרושים:
100 גרם שוקולד מריר
1 כוס חלב (לפרווה: חלב שקדים, חלב קוקוס או חלב אגוזים)
2 כפות שטוחות קורנפלור
קורט מלח
1/3 כוס סוכר (הורדתי את הכמות מהמתכון המקורי כי זה מתוק מדי בעיניי)
1 כפית תמצית וניל
אופן ההכנה:
מחממים בסיר קטן את החלב והסוכר, המלח ותמצית הווניל.
מערבבים בתוך כוס מעט חלב קר עם הקורנפלור. חשוב שלא יהיו גושים.
שופכים את בלילת הקורנפלור לסיר ומערבבים בלי הפסקה. החלב יתחיל להסמיך. אם זה קורה מהר מדי צריך להחליש את האש, אם החלב לא מסמיך – להגביר אותה.
כשהחלב סמיך מתחילים לערבב קובייה אחר קובייה של שוקולד עד שהפודינג אחיד וחום.
שופכים במהירות לכוסות, כי הפודינג מתקרר מהר מאוד וקשה אחר כך לעבוד איתו. לכן הכינו את הכוסות מראש.
אפשר לשמור במקרר, ורצוי להגיש חם.
שדרוגים:
אפשר להוסיף קובייה קטנה של חמאה בשלב רתיחת החלב.
אפשר להמיר מעט חלב בשמנת מתוקה.
אפשר לתבל בקינמון או במעט קפה. את התוספות יש להוסיף בזמן שהחלב רותח.
ayakremerman@gmail.com