חברים שלי נהרגו בגלל המוסריות של הצבא

בעידן של היום, אם משהו עובר עליכם ואתם רוצים שגם אחרים יידעו מזה, אתם יכולים לכתוב פוסט בפייסבוק.

זה מה שאביחי שורשן עשה אחרי שראה בטלוויזיה את מנכ"לית 'שוברים שתיקה' מתארת את צה"ל כצבא בעל אסטרטגיה לא מוסרית.

הוא כתב פוסט ובו תיאר כמה מקרים שחווה כחייל המעידים על מוסריותו של צה"ל, כמו חלוקת מצרכי מזון למשפחות ערביות במהלך פעילות צבאית, פינוי ערבי מבוגר לקבלת טיפול רפואי תוך סיכון של החיילים ועוד. את הפוסט הוא סיים במשפט: "נתקלתם בשירותכם הצבאי במקרים דומים? תעלו את זה כפוסט אצלכם ותוסיפו בסוף האשטג‫ #‏האמת_שלי". ההאשטג, לטובת המבוגרים שבינינו, מאפשר לעקוב אחר הסיפורים שאנשים עתידים לכתוב, אם יתייגו אותם באותו האשטג.

כשסיים לכתוב את הפוסט, אביחי לחץ על מקש האנטר ולחלוטין לא צפה את מה שיתרחש לאחר מכן. בתוך ימים ספורים הוא צבר יותר מחמישה עשר אלף לייקים, קרוב לששת אלפים שיתופים, ובעיקר: עשרות אנשים ששירתו בצה"ל בתקופות שונות העלו סיפורים המעידים על מוסר הלחימה הגבוה של צה"ל.

בין מאות התגובות שקיבל על הפוסט היו גם ישראלים בחו"ל ואנשים שעוסקים בהסברה, שביקשו ממנו לתרגם את הפוסטים כדי שיוכלו להיעזר בהם במאבק מול הפעילות הנרחבת של 'שוברים שתיקה'. גם כאן נעזר אביחי בגולשים, ובתוך זמן קצר התנדבו יותר ממאתיים איש לתרגם לשפות שונות את העדויות שהחלו להצטבר. כלי תקשורת רבים פנו אליו והציעו לו להתראיין. זה היה השלב שבו גילה אביחי שישנו ואקום גדול. הוא הבין שהחומר שהחל להצטבר הוא כנראה בדיוק מה שצריך כדי להתמודד עם ההאשמות המוטחות נגד צה"ל, ורק צריך מישהו שירים את הפרויקט הזה. הוא נוכח לראות כי לא יצליח להשתלט לבד על החומר שהצטבר, לתת מענה לבקשות הרבות לראיונות לכלי התקשורת השונים, כל זאת בנוסף לעבודה ולחיי המשפחה, ופנה לשני חברים שיסייעו לו. כך נולד ארגון 'האמת שלי'.

טבילת אש באיחוד האירופי

אביחי שורשן גדל בכפר דרום שבגוש קטיף. כשהיה בן שש נרצח אביו דורון הי"ד בידי מחבלים בצומת סמוך ליישוב. לאחר כמה שנים נישאה אמו בשנית ועברה להתגורר בכפר אדומים, ואביחי נשאר לגור בכפר דרום עד ליום הגירוש. לפני כשמונה שנים נישא ליעל הירושלמית, אחות במקצועה. הם הורים לשני ילדים ומתגוררים בכפר אדומים. בשנתיים האחרונות עבד כעצמאי בהפעלת אספרסו בר נייד על כביש ירושלים-ים המלח.

בחודש מאי השנה פרסם ארגון 'שוברים שתיקה' את הדו"ח 'כך נלחמנו בעזה 2014'. זהו ספר ובו שישים עדויות של חיילים בעילום שם, המתארים באופנים שונים את חוסר מוסריותו לכאורה של צה"ל במהלך הלחימה. מיד לאחר פרסום הדו"ח התראיינה יולי נובק, מנכ"לית 'שוברים שתיקה', לתוכנית בוקר. אביחי כאמור צפה במקרה בתוכנית, והשאר היסטוריה.

מה הקפיץ אותך בריאיון הזה?

"קודם כול, כששמעתי אותה הייתי בטוח שהיא מדברת על מבצע אחר. בכלל לא הסתדר לי שהיא מדברת על 'צוק איתן'. המשפט שהכי תפס אותי היה שהיא אמרה שלא מדובר בתפוחים רקובים אלא שצה"ל כשיטה, כחינוך, עובד בכוחניות יתר, בירי ללא אבחנה.

"בזמן 'צוק איתן' אני הייתי על גבול הצפון בצו שמונה. שני חברים שלי נהרגו בעזה, ושניהם נהרגו בגלל המוסריות של הצבא. צפריר בר אור, שהיה מ"פ שלי בגולני ואחר כך נהיה סמג"ד, נהרג בסג'עייה כשאיבדו את אפקט ההפתעה ביודעין כדי לא לפגוע באוכלוסייה אזרחית. שלושה עשר חיילים נהרגו בלילה הראשון. החבר השני, בניה שראל, נהרג גם הוא בגלל הדבר שנקרא טוהר הנשק. הוא זיהה תצפיתן והחליט שלא יורים כי זו הפסקת אש. אם זה היה קורה שעה קודם לכן היו יורים בו. אלה דברים שמלווים אותך. כשמדברים על מוסר בלחימה אתה לא חושב מה צה"ל עשה לא בסדר. אתה חושב על זה. האם זה מוסרי לאבד את אפקט ההרתעה? האם זה מוסרי לא לירות בהפסקת אש כשאתה מזהה מישהו שהולך לפגוע בך? אני לא בא לשפוט או להחליט, אבל זו הדילמה. לא איזה מקרה של חייל שעשה משהו.

"אחרי שראיתי את הריאיון עם נובק הלכתי לקרוא קצת באינטרנט על הספר שלהם, וראיתי ספר שכל כולו מוציא מהקשר. לא מספרים שהיה מבצע והיו טילים על כל הארץ, ולפני כן היו לנו שלושה נערים חטופים. העדויות בספר מספרות על רוע, על התנהלות לא תקינה. והספר הזה תורגם לשמונה שפות. מי שקורא את הספר לא מבין את ההקשר, אין איזה מאמר פתיחה. אז אני קורא בעברית ואני יודע מה קרה פה, אבל מה קורה כשאיזה חבר פרלמנט בעולם קורא את זה? העשן יצא לי מהאוזניים. על מה אתם מדברים?".

בכל זאת, הם הצליחו למצוא פגם בהתנהלות של צה"ל.

"ב'צוק איתן' היו בערך שלושים אלף חיילים", פורש אביחי את היריעה, "מתוכם בתוך עזה היו עשרת אלפים. בתוך זה מצאו שישים. חשבתי שכל העדויות האלה הן בטח על אונס, או ביזה או רצח לאור היום סטייל דעאש. כשקראתי ראיתי ששני שליש הן בכלל עדויות אווירה - הרס רב, המון הפצצות. בתוך השליש שנשאר יש אולי ארבע שבאמת קשה לקרוא. כל השאר, באמת לא נעים. טנקיסט שדורס כלי רכב חונים - לא בסדר, לא מוצדק. אבל כשמדברים על מונחים של מלחמה, על שלושים אלף חיילים, וקורה מקרה כזה - אז נכון, זה לא בסדר ולא צריך להשתיק. אבל פרופורציות, חבר'ה. אחרי כל הקמפיין שלכם, על זה כל הטררם?".

באיזה שלב היוזמה שלך הפכה לארגון?

"פתחנו דף פייסבוק, ואחרי חודש בערך קיבלנו פניה ממשרד החוץ. לא היינו ארגון, לא חשבנו על זה אפילו. כל אחד היה באמצע עיסוקים אחרים שלו. פתאום התקבלה פנייה: 'אהלן אביחי, אני מהשגרירות הישראלית באיחוד האירופי בבריסל, יש כאן תת ועדה של זכויות אדם שמתכנסת עוד שבועיים, אני רוצה שתבואו'. בהתחלה חשבנו שזו מתיחה. זה לא היה מייל רשמי או טלפון. זה היה נראה סתם בן אדם פרטי. ואז הבנו שזה רציני. הם ביקשו שנבוא בגלל ש'שוברים שתיקה' הולכים לדבר שם ורצו שיהיה עוד מישהו.

"מתן, אחד מהקבוצה שלנו, הלך לשם. בהתחלה עלה נציג רשמי של ישראל ונציג רשמי של הפלשתינים, ואז שוברים שתיקה עלו והם כאילו באים ממקום ניטרלי, מייצגים את הקולות של החיילים מהשטח. כשמתן עלה לנאום, זו הייתה בעצם הפעם הראשונה שחייל נותן נאום שהוא לא דה לגיטימציה לישראל. עדות של קצין מ'צוק איתן' שסיפר דברים שהם לא רצח עם. פתאום, כשאנחנו הגענו וצידדנו בצד הישראלי, 'שוברים שתיקה' הפכו להיות שופר של הצד הפלשתיני, בין אם רצו ובין אם לא. אז קודם כול הם אמרו שם דברים ממש נוראיים, שצה"ל זרק את הקוד האתי שלו, ושמישהו צריך לשלם מחיר כדי שהמבצע הבא לא יקרה שוב. הנציגה של 'שוברים שתיקה' התקבלה שם בחום ואהבה. בסוף הנאום שלה היו מחיאות כפיים סוערות. הנציג שלנו התקבל בדממה, ואחר כך היו המון שאלות. לא שאלות באמת, אלא שאלות כמו 'איך אתה ישן בלילה אחרי שרצחת ילדים?'".

סיפורים שהוצאו מהקשרם

לאחר הביקור בבריסל הבינו השלושה שהעסק יותר עמוק ורציני. הם נרשמו כעמותה והחלו לפעול בצורה מסודרת כדי לקדם את המטרות שהציבו לעצמם: בניית תוכניות חינוך, הסברה ופרויקט הדגל: איסוף עדויות של חיילים המציגות את המצב המורכב של הצבא, ואת המוסריות שלו בתוך המורכבות.

"אנחנו לא באים להראות שהכול טוב", מסביר אביחי, "'שוברים שתיקה' אומרים שהכול רע. אנחנו לא קונטרה אליהם, אנחנו אומרים שהכול מורכב. בעוד חודש אני לוקח למחסום של גוש עציון משלחת של האיחוד האירופי שמגיעה לארץ. עשרים דקות מירושלים, ואני אראה לה איך נראה מחסום. בלי שנתאם עם מפקד המחסום, בלי שנעשה להם הצגה. הם יעמדו בצד, במשך עשרים דקות, ויראו איך עובד מחסום. שיראו את ההתמודדות של החיילים, שישמעו על חייל שיום קודם בא ערבי וביקש מים כי הוא עומד להתעלף, וכשהחייל הוציא מימייה הערבי דקר אותו. אני רוצה להשפיע דרך המפגש עם השטח".

גם 'שוברים שתיקה' עושים סיורים בשטח.

"'שוברים שתיקה' לוקחים את האנשים לחברון, עושים סיור של שמונה שעות ברחוב השוהדא ונותנים לאנשים את ההרגשה שככה חיים בכל הגדה המערבית. הם לא לוקחים אותם לאזור התעשייה ברקן ולא למעלה אדומים. הם לא מראים את כל המורכבות. אז גם אם כל מה שהם אומרים זה אמת, זה נקרא לשקר. זה לא באמת מציג את התמונה. הם לוקחים מקרים מהאינתיפאדה השנייה ומספרים כאילו קרו אתמול בבוקר, וכאילו זו האסטרטגיה של צה"ל היום. אז גם אם מה שקרה בשנת אלפיים נכון, זה נקרא לשקר.

"אני לא בא להכשיר מקרים שהם לא בסדר, אבל צריך לשים בפרופורציה. אם חייל צה"ל נכנס לראות כדורגל בבית של ערבים או לוקח חפץ מבית ערבי ומכניס לכיס, והצד השני יורה על אוטובוסים של ילדים, אז צריך לטפל בחייל, אבל תרגיעו. אנחנו רוצים להראות את ההקשר של הדברים, את המורכבות. אפשר לדון אם יישוב יהודי בחברון הוא לגיטימי או לא", מוסיף אביחי, "הדיון הוא בסדר. אבל אל תגידו שכשצה"ל שם הוא כאסטרטגיה פוגע באוכלוסייה פלשתינית, כי אתם משקרים".

הכרזתם מלחמה על 'שוברים שתיקה'?

"לא, הקו שלנו הוא הגנה. אין סיכוי להילחם בהם. כשיש דו"חות אנחנו כן מתקיפים, אבל כאסטרטגיה של עמותה אנחנו לא עובדים נגדם. ואגב, הם לא מסכימים לעשות מולנו דיבייטים. ביקשו מאיתנו כמה מכללות כמו ספיר ותל חי, והם לא רצו. דווקא בארץ ההשפעה שלהם לא גדולה", הוא אומר, "כי לכולם ברור שזה ארגון פוליטי. לעומת זאת, בחו"ל הם אלה שמייצגים את קולות החיילים. בא בחור ומספר: אני הייתי במסתערבים. הוא מספר סיפורים שגם אם קרו, הוא דואג להוציא אותם מכל הקשר. והכול במילים יפות, זכויות אדם, צלם אנוש. השיח הוא מאוד גבוה, וכישראלים הם מכים על חטא. 'בואו תראו אילו עוולות עשינו. אנחנו לא ארגון חיצוני שמאשים. אנחנו מדברים על עצמנו'".

בנוסף לפרויקט הדגל של צילום עדויות החיילים, שוקדים ב'האמת שלי' על פיתוח תוכניות חינוכיות, והם גם החלו להרצות בפני קהלים שונים. "גם בארץ 'שוברים שתיקה' עושים נזק, אפילו שהוא לא גדול. הם באים כארגון זכויות אדם, פוגשים חבר'ה לפני צבא ונותנים להם הרגשה כאילו הם נכנסים לאיזה צבא של רוצחי ואונסי ילדים. זה בלתי נתפס שזה קורה בכלל, ההרצאות האלה", הוא קובל, "מההרצאה שלי לא אמור לצאת אף תלמיד שבגללי יבין שאנחנו צריכים להיות יותר ביצהר, או לחילופין להעיף את יצהר ולהחזיר אותה לפלשתינים. הוא יבין שכחייל יש לו כוח ביד והוא צריך לנצל אותו בחוכמה, והוא צריך להיות אחראי על המעשים שלו, ושתהיה לו ביקורת עצמית. זו שיחה של שעה וחצי, עם דיון והכול. אנחנו רוצים שהם כחיילים יהיו יותר מודעים. לא פעם הם יצטרכו להיות אגרסיביים, כי כך צריך, כי חיילים נלחמים. אז אל תהסס, אבל תיקח אחריות. שתוכל להגיד לאחר מעשה שאתה שלם עם מה שעשית, לטוב ולרע. שגם אחרי שמונה שעות שעמום במחסום, לא תאבד את זה. אם החלטת לא להעביר אמבולנס, תהיה שלם עם זה. ארגוני השמאל לא פועלים כדי להפוך אותנו לחברה יותר טובה. אם יש קצין שאמר 'תירה לכל כיוון' וזה ייבדק ויימצא כנכון, אז אני לא רוצה קצין כזה בצבא. אבל להם זה לא באמת אכפת".

ממוטי יוגב עד עופר שלח

'שוברים שתיקה' טוענים שמנסים לסתום להם את הפה.

"יש הבדל בין ללכת לחוג בית ולדבר בפאב פרטי, ובין לדבר במוסדות של המדינה. אוי ואבוי אם לא יאפשרו למישהו לדבר במקום פרטי, גם אם מה שהוא אומר נורא מכעיס. אבל יש הבדל בין זה לבין שיתוף פעולה עם מוסדות שנתמכים על ידי המדינה. 'שוברים שתיקה' פוגעים במדינה, וזו התנגשות ערכים. בטח ובטח כשמדובר בנערים לפני גיוס. זה שהם הופיעו בכלל זה תמוה, איך ארגון שכל תכליתו היא הכפשת הצבא מדבר בפני קצינים וחיילים בכל מיני קורסים".

'האמת שלי' לא רואים את עצמם כארגון ימין. "זה לא עניין של ימין מול שמאל", מסביר אביחי. "אין לי בעיה עם יריב אופנהיימר כמו שיש לי בעיה איתם. כי יריב אופנהיימר פועל במסגרת הדמוקרטיה. אני אולי מאוד כועס על מה שהוא עושה, אבל זה לגיטימי. הבעיה עם ארגונים כמו 'שוברים שתיקה', שהחזון הסופי שלהם הוא היפרדות מוחלטת מהפלשתינים, שזה לעצמו אולי מכעיס אבל לגיטימי, אבל כדי לממש את החזון הזה הם שורפים את כל הכללים. המטרה מקדשת את האמצעים. לא אכפת להם שייהרגו חפים מפשע, לא אכפת להם להשחיר את הצבא, לשקר, לרמות, להציג מצגי שווא, להוציא מהקשר ולפגוע בזכות שלנו להגן על עצמנו. לא אכפת להם לפגוע בנו כלכלית. העיקר שיהיה עלינו לחץ מטורף מכל העולם לצאת מהשטחים.

"זו לא שאלה של ימין ושמאל, זו שאלה של ציונות מול אנטי ציונות. זכותם להאמין בדרך שלהם, לא זכותם לשרוף הכול בדרך. ולכן המאבק הזה חייב להיות של הציונות. יש איתנו פעילים שהם שמאלה ממפלגת העבודה וימינה מהבית היהודי. שותפים איתנו גם בנט ולפיד ומוטי יוגב ועופר שלח. ואגב, לצערי כש'אם תרצו' נכנסו לתמונה, הם לקחו את הנושא למקום של ימין ושמאל ופגעו במאבק".

הסמארטפון של אביחי רוטט כמעט לכל אורך הריאיון. מדי פעם הוא מתנצל ומשיב להודעות שנשלחו אליו. היומן שלו עמוס פעילות: ביום ראשון כנס במכללת ספיר, שני ושלישי מוקדשים לעבודה לפיתוח העמותה ולכתיבת תוכן. ברביעי מפגש עם ארבע מכינות ובחמישי הרצאה במכינה נוספת. לפני כן נצפו בלו"ז פגישה עם חבר הכנסת מייקל אורן, הרצאה לתיכוניסטים ברמת רחל ולסטודנטים באוניברסיטה העברית ובסמינר הקיבוצים.

רק בחודש האחרון החל אביחי לעבוד בשכר כסמנכ"ל העמותה, לצד שחר לירן חנן המנכ"לית. זאת לאחר שהתקבלה תרומה שמאפשרת זאת. "אי אפשר לעשות מהפך בחינם", אומר אביחי, "וזו עבודה לא פחות קשה לגייס תרומות. זה חלק מההסברה". שמונת העובדים האחרים פועלים בהתנדבות מלאה.

אפרופו תרומות, שיטוט קצר באתר 'שוברים שתיקה' מעלה כי בשלושת הרבעונים הראשונים של שנת 2015 קיבל הארגון קרוב לשני מיליון שקלים כתרומה מארגונים זרים. ביניהם ניתן למצוא תרומה של כמאה ושישים אלף שקלים מממשלת שוויץ (!), וכן עשרות אלפי שקלים שתרמה הקונסוליה הצרפתית למטרת איסוף עדויות. עשרות אלפי שקלים נתרמים לארגון מגופים נוספים לצורך מטרה זו. בהקשר זה מזכיר אביחי את טענת 'שוברים שתיקה' כי אינם קשורים לחרם הבינלאומי על ישראל: "התורמים שלכם מממנים את החרם על ישראל. אלו אותם תורמים. וחוץ מזה, כשאתה שם חביות דלק בתוך יער, אל תתפלא שפרצה שריפה".

הוא לא שוכח לציין בפני מאזיניו שהוא עצמו שילם מחיר אישי כבד על היציאה מעזה, שנעשתה בכלים דמוקרטיים, לדבריו, ולא באופן הדמוני לפיו פועלים 'שוברים שתיקה' כדי לגרום לישראל לסגת. הוא גורש מביתו בכפר דרום, וליווה למנוחות בשנית את אחותו טל, שנפטרה ממחלה שנתיים לאחר שנרצח אביה, והקבר שלה נעקר עם בית העלמין בגוש קטיף. הוא מזכיר למי ששכח ש'צוק איתן' לא קשור לשלטון הצבא בשטחי יהודה ושומרון, כי ישראל, לצערו, כבר יצאה מעזה.

"גוש קטיף זה משהו שמלווה אותי כל יום", הוא אומר, "אין יום שאני לא חושב על זה. השערות הלבנות שלי זה בגלל הגירוש. זה משפיע עליי יותר מהרצח של אבא שלי, בגלל שאבא שלי נרצח על ידי האויב. יש לי את מי לשנוא. וההתנתקות לא. אני לא אתחיל לשנוא כל חייל שהשתתף. ומעבר לזה, יש עוד ממד: כשמישהו מת, אז זה אל חזור. אנשים לא קמים לתחייה. אבל גוש קטיף קיים. תיאורטית אפשר לחזור לשם. הזיכרונות משם זה משהו יומיומי".

בחזון של אביחי וחבריו, 'האמת שלי' הופך בתוך עשר שנים לארגון שכל צעיר ישראלי פוגש לפני הגיוס, כל חבר פרלמנט בעולם מכיר וכל כתב זר בישראל יוצר עמו קשר בכל הקשור לנושאים ערכיים. ואם לשפוט לפי המהירות שבה התגלגלו הדברים, המועד של מימוש החזון יכול להתקצר בחצי.

בינתיים העגלה של האספרסו בר מחכה ליד הבית. אביחי מאמין בפוטנציאל התיירותי שלה, אבל מעדיף את הפוטנציאל של 'האמת שלי'.