מכתב מהגבעות

מהמכתב ששלחו 150 הורים לנערי גבעות אפשר להסיק כי החשש של גורמי האכיפה מהם אינו כה מופרך

תגיות: בשבע 677
יאיר שפירא , ד' בשבט תשע"ו

מכתב מהגבעות            -ערוץ 7
מכתב תמיכה ב״בנים הנפלאים״ בלי הסתייגות מהמעשים המיוחסים
צילום המחשה: מתניה טאוסיג, פלאש 90

אני משוכנע שאני לא היחיד שמוצא את עצמו במין הפרעה דו-קוטבית מסוג מיוחד בכל מה שקשור בפרשת החשודים באירועי דומא.

מחד משרד המשפטים, יחד עם החטיבה היהודית בשב"כ, שהולכים ומקבעים מציאות שבה רף החירויות והזכויות האזרחיות של הציבור הדתי נמוך משמעותית מזה של שאר האוכלוסייה היהודית. וזאת בשעה שרבים בצמרת ארגוני האכיפה השונים משתייכים לציבור הדתי-לאומי, ולפחות חלקם עיוורים לעובדה שהמערכות לא מסוגלות בסופו של דבר להבדיל בין ילדיהם ונכדיהם ובין נוער הגבעות, ומשניתנה רשות למשחית גם הם בטווח הסכנה.

ומאידך, מתקבלות מעת לעת תזכורות עם מי יש להם עסק, ומה גורם לחרדה כה עמוקה אצל גורמי אכיפת החוק. אחת כזו קיבלנו השבוע בצורת מכתב תמיכה של "מאה וחמישים הורים לנערי הגבעות בעבר ובהווה", שמוען אל הורים של החשודים שנעצרו וחלקם עונו בפרשת דומא. זה היה יכול להיות מתקבל על הדעת לו היה המכתב מביע זעזוע מעינוי הצעירים, ואולי גם מטיל ספק באשמה החמורה המיוחסת להם. אבל זה היה מכתב מסוג אחר לחלוטין.

ה"יישר כוח על הבנים הנפלאים שגידלתם", שבו פותח המכתב, עשוי לצרום כאשר אותם נפלאים חשודים ברצח של משפחה. אבל מהמכתב מתברר שלא צריך לצאת מפרופורציות, ויש לנהוג בסבלנות כשמדובר במרד נעורים. "אולי לא תמיד אנחנו מסכימים עם כל דיבור או מעשה של בנינו, ובפרט בגיל העשרה", מוסיפים ההורים את משפט ההסתייגות היחיד במכתב, אך מבהירים שעל אף מעידות קלות המאפיינות את שנות ההתבגרות, יש לזכור גם את מעלותיהם הרבות של הבנים, גם אם פה ושם הם מעט מגזימים, אולי בשריפת משפחה בכוונה תחילה, או בהצתת בית שהסתבכה. הם חותמים את המכתב ב"אשריכם שבערוגותיכם גדלו גידולים נחמדים שכאלה". מקסים.

מעשה קונדוס

יובל דיסקין, ראש שב"כ לשעבר ומחמם מנועים לכניסה לפוליטיקה בהווה, מיהר להבהיר השבוע כי אין להשוות בין האלימות של ארגוני הימין הקיצוני לאלו של ארגוני השמאל הקיצוני. האמירה פורסמה בעקבות פרשת עזרא נאווי, שגילתה טפח מעולמם שוחר השלום של ארגוני השמאל, וחילצה מגננה תוקפנית במיוחד של תומכיהם בפוליטיקה ובתקשורת. דיסקין ביקש להבהיר כי האלימות מימין נמצאת במינון הרבה יותר גבוה, ומקרה נאווי הוא תופעה נדירה יותר של אלימות בחוגי השמאל.

דיסקין כמובן טועה. נאווי לא שלח ידו באלימות, והוא גם לא ממש איש שמאל. נאווי, כמו רבים בארגוני השמאל הקיצוני, הוא פעיל פרו-ערבי, אנטי יהודי. החלוקה הקלאסית בין שמאל לימין הייתה כלכלית בעיקרה, והושאלה מאוחר יותר להגדרת מחנות פוליטיים על פי זיקתם ללאומיות: ימניים - לאומיים יותר. שמאלנים - לאומיים פחות, קוסמופוליטיים יותר. נאווי הוא יהודי במוצאו, אך פוליטית הוא לאומן ערבי. לכן הוא רואה כבוגדים את סוחרי קרקעות שמעזים למכור קרקע ליהודים. לכן הוא מפגין פטריוטיות ומסגיר אותם לידי מנגנוני הביטחון של הרשות. כמעט כמו כל הלאומנים הערבים ממוצא יהודי, הוא לא מפעיל בעצמו אלימות. הוא משאיר את העבודה המלוכלכת ללאומנים ערבים ממוצא ערבי. הם נוחים יותר לשלם את מחיר האלימות.

קחו למשל את חלוקת התפקידים בכל הקשור ליפו, העיר העתיקה שמזה מאות בשנים מתגוררים בה יהודים וערבים כאחד. בשנים האחרונות יותר ויותר בעלי ממון יהודים בנו או שיפצו לעצמם בתי מידות קרוב אל קו החוף. אבל את השלווה הפריעו דווקא תושבים יהודים דתיים שהגיעו למקום וישיבת הסדר שהוקמה שם. אנחנו מתכוונים לשלווה התקשורתית, כמובן. כמעט אין כלי תקשורת ישראלי שלא פרסם מאמר מודאג ממגמות הייהוד של יפו. ארגוני שמאל התגייסו למערכה משפטית ומימנו קמפיינים שמוענו לאוכלוסייה הערבית באזור.

עד כמה שידוע, אף אחד מאותם פעילים ופובליציסטים לא שלח את ידו באלימות של ממש. את הג'וב הזה לקח על עצמו מוחמד חפאז קונדוס. האיש הוא כנראה לא מהעפרונות המחודדים ביותר בקלמר. את מה שאומרים לו, הוא שומע ומפנים. ואת כל זה הוא סיפר בלי כל תחכום לחוקריו במשטרה. לפני כמה חודשים הוא הגיע סמוך לישיבת ההסדר ביפו והשליך לעבר המקום רימון הלם, כאשר הוא מדלג על שלב חיוני להצלחת הפעולה: הוא לא שחרר את הנצרה. מיד לאחר מכן הוא גם איבד שליטה על הקטנוע שבו נסע והחליק, ונאלץ להיעזר בעוברים ושבים כדי להמשיך במנוסתו. הוא נתפס אחרי זמן קצר, הודה וסיפר כי הוא עשה זאת בשל שנאתו לחובשי כיפות סרוגות שלטענתו משתלטים על יפו.

קונדוס הוא לאומן ערבי ממוצא ערבי. הוא משלם את מלוא המחיר על פשעיו. הוא בילה בכלא כעשרים ושמונה שנים על עבירות ביטחון שונות והשתחרר לפני שנתיים. השבוע שלח אותו שופט בית המשפט המחוזי ביפו דוד רוזן לשנתיים נוספות. חינגות השנאה של לאומנים ערבים ממוצא יהודי ימשיכו כנראה להתנהל באין מפריע.

תיק חדד מגיע לכנסת

במשרד המשפטים עדיין מלקקים את פצעי פרשת הסכין המשוננת של רומן זדרוב וניסיון ההדחה של הרופאה המשפטית, ד"ר מאיה פורמן. אך שם מודאגים בעיקר מהפרשה הנוספת הקשורה במכון הפתולוגי, זו של בידוי הראיות לכאורה בתיק ניסים חדד. בשבוע שעבר כינס עו"ד יורם שפטל מסיבת עיתונאים בתל אביב, שם נדרש לחצאי אמיתות שסיפק פרקליט מחוז תל אביב ב'עובדה'. בתוכנית התפרסם תחקיר שטען כי בהשראת הפרקליטות זייפו רופאים משפטיים נתונים שהביאו להרשעתו של האיש באונס אכזרי, וכי הפרקליטות העלימה מהסנגוריה ומבית המשפט ראיות שהיו יכולות להעיד על הזיוף.

השבוע דנה הוועדה לביקורת המדינה בפרשות השונות. דיון נוסף נקבע כבר והוא משקף התעניינות הולכת וגוברת של המערכת הפוליטית בנושא. בדיון סיפר תחקירן התוכנית עמרי אסנהיים כי המשטרה ניסתה להחרים חומרים של מערכת 'עובדה' בפרשת חדד, כאשר לא ברור אם היא מנסה לסייע בבירור האמת או בסיכולו. מכל מקום, האמת עשויה הפעם לצאת לאור. העיתונות, הכנסת ונציבת התלונות על מערך התביעה שוקדים על העניין. ולפחות בפרשת חדד, גם בית המשפט העליון עוד עתיד לומר את דברו.

קעקועים למהדרין?

סעיף 12 לחוק החוזים קובע כי משא ומתן צריך להתקיים בתום לב. הפרשנות המשפטית דורשת כי כל אחד מהצדדים יפרוש בפני חברו את מלוא המידע הרלבנטי הקשור לאופי העסקה ועשוי להשפיע עליה. כך למשל, כאשר אדם משכיר נכס לחברו הוא אמור שלא להסתיר אינפורמציה על ליקויים מהותיים בנכס, או על בעיה סביבתית קשה, גם אם השוכר לא שאל על כך, וגם אם הוא היה יכול לעלות על העניין בעצמו.

זו גם הייתה הציפייה מאדם בעל נכסים בעיר טבריה, שהשכיר חנות קטנה לצעירה במרכז קניות באחת משכונות העיר. הוא הבטיח לה שמדובר בשכונה טובה ושקטה, אך שכח להזכיר שזו שכונה חרדית. לא עניין של מה בכך כשהחנות יועדה על ידה לפתיחת סדנה לקעקועים.

התורה כידוע אסרה את הדבר. הרמב"ם שיבץ את האיסור בהלכות עבודה זרה, והשכונה הייתה כמרקחה עוד בטרם נחנכה החנות. העובדה שהמבנה שהושכר לצעירה שימש בעבר כבית כנסת רק הוסיפה אש למדורה. כמה איומים ואבן אחת הספיקו כדי שהשוכרת הצעירה תעמיס את הציוד ותסתלק מהמקום.

היא מיהרה להודיע לבעלים כי היא מבקשת להתיר את ההסכם, אך הוא הודיע לה כי חתמה על סעיף הקובע כי היא בדקה את הנכס ווידאה כי הוא לשביעות רצונה ומתאים למטרה שלשמה שכרה אותו. השניים הגיעו לבית משפט השלום בעיר, שמצא כי המקרה מורכב.

השופטת ברכה לכטמן קבעה כי המשכיר הפר את חובת תום הלב כאשר לא האיר את עיניה של השוכרת הצעירה כי מדובר בשכונה חרדית, שאינה אידיאלית למיקום העסק שלה. אך היא לא יכולה הייתה להתעלם מעיוורונה של המשכירה עצמה, שהמרכול ששלט מהדרין גדול מתנוסס עליו, האנשים בעלי החזות החרדית שמתהלכים ברחוב ותמונות הרבנים ומודעות הרחוב לא הצליחו לגרום לה לפקוח את עיניה בעצמה.

השופטת חילקה את הנזק שנגרם לשוכרת ולמשכיר, בין זה שנהג שלא בתום לב לזו שלקתה בעיוורון.