בין אום אל-פאחם לבני ברק

האם היישובים הערביים בישראל באמת מקופחים מבחינה תקציבית? איך הם מתפקדים בהשוואה לערים במצב סוציו-אקונומי דומה?

שלמה פיוטרקובסקי - ערוץ 7 , ד' בשבט תשע"ו

בין אום אל-פאחם לבני ברק-ערוץ 7
גביית ארנונה בשיעורים נמוכים. אום אל-פאחם
צילום: משה שי, פלאש 90

ממשלת ישראל אישרה לאחרונה תוכנית סיוע גדולה ומקיפה למגזר הערבי. מדובר בתוכנית חומש לשנים 2016‑2020, שההיקף הכולל של תקציבה יהיה 15 מיליארד שקלים. כלומר, בממוצע כשלושה מיליארד שקלים בשנה.

התוכנית עוררה גם ביקורת בקרב שרי הממשלה, ובעקבות כך הוכנסו לתוכה כמה התניות. בין ההתניות ניתן למצוא הגברה של אכיפת החוק בתחומי התכנון והבנייה, מעבר לבנייה לגובה במקום בנייה צמודת קרקע, תמריצים למשרתים בצה"ל ועידוד שירות אזרחי. ניסוח ההתניות טרם הושלם, אולם סביבן התפתחה ביקורת ציבורית רבה, בטענה שמדובר בענישה קולקטיבית. הדברים נקשרו גם, לא בהכרח באופן נכון, עם ההחלטה לצאת למבצע איסוף נשק ביישובים הערביים, על רקע הפיגוע שביצע בתל אביב המחבל מערערה.

התוכנית כאמור אושרה, אולם האישור מעלה כמה שאלות שמחייבות דיון ציבורי אמיתי. השאלה הראשונה והקריטית היא היחס הנכון בין תקצוב ממשלתי ובין האחריות העצמית של היישובים הערביים למצבם.

כדי להבין במה מדובר, בואו נצא לטיול וירטואלי ברחבי הארץ, ולפניו, ברשותכם, הקדמה קצרה. לרשויות המקומיות יש שלושה סוגי הכנסה שמהם מורכב התקציב השוטף (להבדיל מתקציבי פיתוח ופרויקטים גדולים שמנוהלים במסגרת נפרדת ומכונים תב"ר – תקציב בלתי רגיל): הכנסות עצמיות מגביית ארנונה מהתושבים, מענק כללי ממשרד הפנים ("מענק איזון") ותקציבים ייעודיים ממשרדי הממשלה לטובת פעילויות ממשלתיות שהרשויות מבצעות (בעיקר בתחומי הרווחה והחינוך).

הטיול שלנו יתקיים בשלוש רשויות מקומיות ערביות ושלוש רשויות מקומיות יהודיות הממוקמות בשלושת העשירונים הנמוכים מבחינה כלכלית-חברתית על פי הגדרות הלמ"ס. הדרך שבה נבחרו הרשויות היא פשוטה: בחירה מקרית מתוך הרשויות ששמן מתחיל באותיות הראשונות, א' ו‑ב'. אתם בטח תשימו לב לכך שהרשויות היהודיות הן חרדיות. הסיבה לכך היא שהרשויות העניות ביותר במגזר היהודי הן הרשויות המקומיות החרדיות.

בעיית מנטליות

לטיול יצאנו. נתחיל באום אל-פאחם שבוואדי ערה. בשנת 2012 גבתה עיריית אום אל-פאחם רק 49 אחוזים מהארנונה. שנה לאחר מכן, ב‑2013, המצב השתפר, והגבייה זינקה ל‑68 אחוזים. הסיבה שלא הבאתי את נתוני 2014 ו‑2015 היא משום שאלו עדיין אינם מעודכנים באתר משרד הפנים. באבו גוש שבפרוזדור ירושלים גבתה המועצה בשנת 2012 רק 49 אחוזים מהארנונה. וגם שם הייתה עלייה בגבייה בשנת 2013, אז נגבו 60 אחוזים מהארנונה שבה היו חייבים התושבים בשנה ההיא. באכסאל שבצפון גבתה המועצה המקומית בשנת 2012, 64 אחוזים מהארנונה. שנה לאחר מכן, ב‑2013, ירד שיעור הגבייה ל‑41 אחוזים בלבד.

בבני ברק שבלב גוש דן גבתה העירייה בשנת 2012, 85 אחוזים מהארנונה, ובשנת 2013 - 86. בעיר אלעד, בצדה השני של פתח תקווה, גבתה העירייה בשנת 2012, 82 אחוזים מסך הארנונה, ובשנת 2013 נגבו 89 אחוזים מחיובי הארנונה. בביתר עילית שבגוש עציון, אחד היישובים העניים ביותר בישראל, עני יותר גם ממרבית היישובים הערביים, גבתה העירייה בשנת 2012, 87 אחוזים וב‑2013 - 80.

מהמספרים עולה סיפור ברור מאוד, ואם היינו ממשיכים להשוות בין רשויות מקומיות יהודיות וערביות, ברמה סוציו-אקונומית זהה, היינו מקבלים כמעט תמיד את אותה התוצאה. הרשויות הערביות אינן עושות די על מנת לקבל את המשאבים הדרושים להן קודם כול מהתושבים שלהן. ומי שלא שולח את היד לכיס של עצמו, מאבד הרבה מהתוקף המוסרי של הדרישה לקבל תקציבים מכיסו של האחר.

סוגיה נוספת נוגעת לשאלה האם מה שבאמת נדרש לצורך פיתוח היישובים הערביים הוא דווקא תקציב נוסף. לדוגמה ניקח מקרה שקרה בשנים האחרונות באחד היישובים הערביים בדרום. הכביש הראשי של אותו יישוב פשוט לא נסלל. לא בגלל חוסר בתקציב, כסף דווקא היה. הבעיה הייתה שונה לחלוטין: על תוואי הכביש המופיע בתוכנית המתאר הוקמו חמש וילות בלתי חוקיות. המדינה, מצדה, אינה יכולה לתקצב סלילת כביש במיקום שאיננו תואם את התוכנית. כעת נדרשה הרשות המקומית לחזור לוועדות התכנון, למצוא תוואי חלופי, לאשר תוכנית מתוקנת, ולקוות שעד סוף התהליך לא יצוצו חמש וילות גם על התוואי החלופי.

זו כאמור רק דוגמה קטנה שמסבירה מדוע אי אכיפת החוק ברשויות הערביות, על ידי המוסדות המקומיים, פוגע קודם כול בתשתיות ובאיכות החיים של התושבים עצמם. אי אפשר להקים קו ביוב ראוי לשמו ולטהר את השפכים בלי בנייה מסודרת בתוואים סבירים. שום מהנדס ניקוז לא יוכל לפתור את בעיית ניקוז הגשם בכפר ערבי ידוע, אם הקבלנים באותו אזור ימשיכו לשפוך עפר בנקודת היציאה של קו הניקוז המרכזי של אחת השכונות הגדולות. בשני המקרים מדובר בנושאים שאכיפתם מצויה בסמכות הרשות המקומית בכובעיה השונים, אולם הרשויות במגזר הערבי נמנעות בדרך כלל מעשיית שימוש בסמכויות האכיפה הנתונות בידיהן.

הדוגמאות הללו נובעות כמובן מבעיות עמוקות יותר של תרבות שלטונית וניהולית. הבעיות משליכות גם על דרך הוצאתם של התקציבים ועל היכולת לפקח באופן ראוי על כך שהם יגיעו רק למקומות שאליהם הם מיועדים. הפערים הממשיים שקיימים באמת בתחום החינוך, הרווחה התשתיות ותחומים נוספים בין המגזר היהודי למגזר הערבי, לא יוכלו להיסגר רק בהקצאת משאבים. השינוי הנדרש הוא עמוק ונוגע לתחומים שונים ולמובנים רבים של החיים וההתנהלות במגזר הערבי בישראל.