בפרשת השבוע האחרונה של חייך, דפנה, קראנו על מכת החושך שהיכתה במצרים. התורה כותבת שם:
"וּלְכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם"
ומסבירים המפרשים: לא רק שהיה להם אור במושבותם. לכל מקום שהלכו – היו לוקחים את האור שלהם איתם והיו מאירים על סביבתם.
בתוך החושך הגדול, דפנה, הארת את סביבתך. לקחת איתך את האור שלך לכל מקום.
הייתם משפחה של שש נפשות, אך היה בכם מקום לעוד נתינה ופתחתם את ביתכם לעוד שני ילדים.
היית אישה שמחה, מאושרת, אופטימית, אחראית ואוהבת. היית נשמה מיוחדת. הבאת חיים לכל מקום.
שילבת בין רפואה קונבנציונלית בעבודתך כאחות בבית החולים סורוקה.
לבין עבודה כמטפלת ברפואה טבעית, והתמחית בפריון. הבאת חיים לכל חי.
אומרים שמעט מהאור דוחה הרבה מן החושך – ואת הבאת כל כך הרבה אור.
ובנוסף - היית מדריכת כלות. כי בכל מקום שבו אפשר להביא אור ולהתחיל חיים חדשים, שם אמרת: הנני.
ודווקא ממך נִטלו החיים.
גם ברגעייך האחרונים, דפנה, ברגעי החושך והאימה, ממך יצא אור ואהבה.
את החיים האחרונים עליי אדמות – נתת דפנה - לילדייך - כשנאבקת עם המחבל עד שהוא ברח מגוזלייך, ואת, צנחת אל מותך.
מול האור הגדול שלך דפנה, אנחנו עומדים מול טרור ערבי שכולו חושך.
מול הֲגַנַת הַאֵם על יְלָדֵיהָ בגופה, אנו עומדים מול עם, אשר שולח את ילדיו להגן על טרוריסטים.
מול קידוש החיים בכל מחיר, אנו עומדים מול מפלצות אדם אשר מקדשים את המוות.
מול עמנו הסולד מכל אלימות, קטנה כֶגדולה, אנו עומדים מול עַם אשר מנהיגיו מברכים על כל אלימות, קטנה- ועוד יותר – על גדולה.
איזה עוד עם בעולם מחלק סוכריות בַרחובות על רצח נשים וילדים, קורא על שמם כיכרות והופך אותם לגיבורי העל שלו.
אם לא היינו עצובים כל כך, היינו מרחמים עליכם, אויבים שונאי אדם שכמותכם.
לכם, אנשי הטרור וההרג, רק נאמר:
עוצמת הזעזוע שלנו היום כעוצמת השמחה השטנית שלכם, אך האהבה שלנו גדולה משנאתכם.
עם שגיבוריו הם רוצחי אימהות לעיני ילדיהן, לא יוכל לבוא בִקְהַל הֶעַמים, לעולם. לעם כזה לא תהיה מדינה לעולם. פשוט כי אין מדינה לַשִנאה.
צריך להסתכל בֶעיניים פְּקוּחות אל ההיסטוריה:
לפני שמונים ושבע שנה, עוד לפני שקמה מדינת ישראל, הרבה לפני שהיה ה"כיבוש" המדומה, התחוללו מאורעות תרפ"ט בחברון. אז, הורים בחברון נרצחו לעיני ילדיהם. אתמול, דרומית לחברון, אֵם נרצחה לעיני יֵלָדֵיהָ.
האויב שלנו לא צריך סיבות לרצוח יהודים.
בצפון תל אביב ובדְרום הר חברון, בירושלים וברעננה, בִבְאֵר שבע וּבְחדרה, הם לא רוצים אותנו. הם עִקבִיים וּבְרוּרים.
אנו עומדים היום בֵּפֵתַח שנת החמישים לשחרור חֶבְלי ארצנו התנכית.
מחבל ארץ שומם הפכנו את חבלי הארץ הקסומים של חברון, יהודה, השומרון, בנימין, ירושלים והגולן לחבלי ארץ מלאים ושוקקים בחצי מליון יהודים ששבו לארצם.
היום אנחנו אומרים בקול בוטח: אנחנו נהיה שבע מאות אלף, ואז נגיע לתשע מאות אלף, ונחגוג את המליון, ואז נגיע לשני מליון יהודים בַשומרון, בֶחברון, בגוש עציון, בירושלים בבקעה וביהודה.
נמשיך. וננצח בחיים.
נתן, והילדים רננה, אהבה, עקיבא, נעה, יניב ויאיר. אין מילים לנחם, כָלו מַעַיינות הַדמעות.
אם כל אחד מאיתנו, יקח מכאן מקצת מאהבתה של דפנה, ירעיף אותה על האחר – בבית, בעבודה, בין דתיים לחילונים, בין איש לאשתו, בין כל חלקי העם שלנו –
נמשיך, וננצח בחיים.
לפני כמה שבועות כתבה דפנה ב"מידעון" של היישוב, דברים מהלב. הנה כמה משפטים, וכך היא כתבה:
"אשלח לאנשי אמבולנס-עתניאל חיבוק כתוב במילים, הערצה והערכה על עבודתכם המסורה, וברכה שתזכו ללוות רק יולדות יהודיות לבתי יולדות. ואפילו לא תצטרכו לטרוח ליילד באמבולנס...
אני רואָה אותם ברחוב, מסתכלת להם בַּלָבָן של העין, ומתחשק לי לחבק אותם חיבוק ענקי. אבל זה לא כל כך מקובל כאן, בכפר."
זוהי צוואת החיים שלך דפנה, ואנחנו מבטיחים לך היום שנקיים אותה.
יהי זכרך ברוך.