ד"ר אחמד נאסר, 35, רופא מתמחה במחלקה הנוירוכירורגית בבית החולים סורוקה בבאר־שבע, מתמודד עם רצח דפנה מאיר הי"ד.
"כבר בשבוע הראשון שלי לעבודה, דפנה, שעבדה כאחות, הבחינה במצוקה שלי. ברבות הימים הבנתי למה הייתה הראשונה שאיתרה אותה. היא עצמה גדלה במשפחת אומנה והייתה רגישה מאוד למצוקות של האחר. בהתחלה היה תמוה בעיניי שדווקא היא, המתנחלת עם כיסוי הראש, מתחברת אליי — ערבי מעראבה — ואל נימי נשמתי. אבל הפליאה הזו לא נמשכה זמן ארוך. אחרי תקופה מסוימת כבר לא הייתי צריך לדבר, היה מספיק שנסתכל זה לזו בעיניים כדי להבין אחד את השנייה", סיפר לעיתון "ידיעות אחרונות".
"החלפנו חוויות מהילדות, וסיפרנו אחד לשנייה סיפורים אישיים. כשסיפרה לי שהייתה לה ילדות מורכבת וקשה, הסתכלתי על עצמי ואמרתי — מה אתה מתבכיין, יש אנשים שעברו דברים קשים יותר ממך, תפסיק לרחם על עצמך. היא נתנה לי להבין שאני אדם בר מזל, ושיש אנשים שהיו שמחים להתחלף איתי. השיחות בינינו היו עמוקות מאוד. היה לנו קל למצוא נושאי שיחה משותפים, למרות הסטריאוטיפים".
"היא הייתה כמו אמא בשבילי. היא אהבה להקשיב לי, ישבה שעות על גבי שעות והאזינה. אחרי השיחות איתה הייתה לי תחושה שפרקתי עול כבד שרבץ עליי. בצחוק אחד, בחיוך אחד, היא הייתה יכולה לעשות פלאים".
דפנה מאיר סיפרה לד"ר נאסר על הילדות שלה, על משפחתה ועל ההחלטה לאמץ שני ילדי אומנה. "היו בינינו שיחות ארוכות שנמשכו שעות. כשהייתי יודע שיש לנו משמרת משותפת, הייתי מתמלא אושר. רפואה זה מקצוע מאוד שוחק עם המון אחריות ולחץ, אבל ברגע שהייתי רואה את דפנה, ידעתי שיש לי על מי להישען ועל מי לסמוך. דפנה הייתה אישה אופטימית. אחרי ששמעתי את סיפור הילדות שלה, הייתי בהלם איך היא עומדת על הרגליים ולא מספיקה לחייך".
השניים שוחחו גם על פוליטיקה. "כל אחד שמע את הדעות של הצד השני", אומר ד"ר נאסר. "כיבדנו אחד את השני, בלי אלימות, בלי צעקות, בלי ריב או מדון. היא הייתה אישה משכילה ואינטליגנטית, והוויכוחים איתה היו ברמה. היא תמיד הבינה גם את הצד האחר, גם אם לא הסכימה איתו. זה היה משהו מאוד נדיר".
שלשום, כשסיים את המשמרת בבית החולים ועשה את דרכו הביתה, שמע ד"ר נאסר ברדיו על פיגוע הדקירה בעתניאל. "ניסיתי להדחיק את זה, כמו אישה שבורחת מבשורה", הוא אומר. "החלטתי ללכת לישון כדי לא לשמוע את הדיווחים. אפילו לא פתחתי את האינטרנט. ישנתי כמה שעות עם מועקה בלב, ואז, כשהתעוררתי, פתחתי את הוואטסאפ של המחלקה והזדעזעתי לקרוא שדפנה נרצחה. הייתה לי תחושת בטן לא טובה. רק לפני כמה חודשים היה פיגוע סמוך לעתניאל שבו נרצחו אבא והבן שלו, ואמרתי לה, 'דפנה, תעשי טובה, תשמרי על עצמך'. והיא תמיד אמרה לי בחיוך 'אל תדאג, הכל יהיה בסדר'".
ד"ר נאסר שבור ממותה של חברתו הטובה. "אפילו חיה לא הייתה הורגת חיה אחרת כשהילדים שלה מסתכלים עליה. זו לא התנהגות אנושית. היא הייתה אישה נמוכת קומה, עם חיוך מקסים, שנלחמה כמו לביאה עם מחבל אכזר בפתח ביתה כדי להגן על ילדיה. מי יכול להצדיק דבר כזה? המפלצת הזו הרסה את החיים של משפחה שלמה ושל אנשים רבים. זה שורף לי בלב"
בימים הקרובים ד"ר נאסר מתעתד להגיע לעתניאל כדי לנחם את בעלה וילדיה של דפנה. "אני לא מכיר את המשפחה שלה, אבל היא רצתה שאכיר אותם בחייה ולכן אני אעשה את זה. אני רק מצטער שזה יקרה בלעדיה".