הייתי בדרך לשמרטפות השבועית שלי אצל שקד, שהיא במקרה בת דודה שלי, ולא יכולתי להפסיק לחשוב על הפעולה האחרונה שהעברתי בסניף.
זאת הייתה פעולה על לשון הרע וכמה היא הורסת את החברה.
בזמן האחרון שמתי לב שיש בשבט המון רכילויות בווטסאפ, וזה ממש לא עושה טוב למצב החברתי.
אז מצאתי סיפור מהמם באינטרנט, שיחקנו טלפון שבור כדי לראות איך מידע משתנה כשהוא עובר מאחת לשנייה, והכנתי צ'ופר ממש מושקע.
הבנות הקשיבו ונהנו והכול היה סבבה - אבל ברגע שהפעולה נגמרה, כולן שלפו את הניידים שלהן והמשיכו בחגיגת הרכילויות בדיוק כמו קודם! חשבתי שאני משתגעת.
בינתיים כבר הגעתי לבית של שקד, והיא פתחה לי את הדלת עם החיוך השובב הרגיל שלה. "מה קורה, רעות?" היא שאלה, "הכול בסדר? את נראית קצת מוטרדת".
"כן, סתם בלגנים בסניף..." אמרתי, "תעזבי, זה לא משנה".
"בטוחה שאת לא רוצה לספר לי על זה?" שאלה שקד. "שוהם ישן, והמרצה הודיע שהוא מאחר, אז אני יכולה לצאת ללימודים קצת יותר מאוחר".
התיישבנו יחד על הספה עם כוס שוקו חם, וסיפרתי לשקד את כל הסיפור. "את מבינה?" סיימתי, "וזה לא רק הפעולה הזאת! יש לי כל הזמן הרגשה שכל מה שאני מעבירה נכנס באוזן אחת ויוצא מהשנייה. אז מה הטעם לנסות להדריך בכלל?"
שקד חשבה רגע. "תקשיבי", היא אמרה לבסוף, "אני רוצה לספר לך משהו אישי. את יודעת שלא התחתנתי בגיל כל כך צעיר, נכון? וששתי האחיות שלי התחתנו לפניי?" הנהנתי. "אז תדעי לך, שזה ממש לא היה לי קל..." נאנחה שקד. "הייתה תקופה שהרגשתי ששום דבר לא זז, הכול נשאר אותו דבר, ואני תמיד אשאר לבד. אפשר להגיד שהייתי כבר קצת מיואשת. אני זוכרת יום חורפי אחד שהלכתי ברחוב ועברתי ליד שקדייה. הענפים שלה היו יבשים וערומים. הגשם ירד, והרגשתי בדיוק כמוה - עלובה ובודדה ומסכנה מאוד. איך אני אצא מהמצב הזה?
"אבל בקושי עבר שבוע, וכשעברתי שוב באותו מקום, גיליתי שמשהו קרה לשקדייה... היא התמלאה כולה בפרחים לבנים משגעים, ממש כמו שמלת כלה. ואני הבטתי בה, והתמלאתי פתאום בשמחה ותקווה גדולה. הרגשתי שהיא אומרת לי: 'תראי אותי, שקד! מבחוץ נראיתי לך יבשה, אבל באמת, בתוך האדמה, רק התכוננתי לפרוח!'. הבנתי פתאום שיש תהליכים שקורים בפנים, במקומות שאנחנו לא רואים, אפילו בזמנים קרים ואפורים. ולא עבר הרבה זמן מאז, וברוך ה' זכיתי להכיר את ירון ולהפוך לכלה בעצמי..."
שקד הביטה בשעון, וקפצה מהספה: "אופס, עכשיו אני כבר מאחרת!" היא צחקה. היא לקחה את התיק ויצאה לאוניברסיטה. אבל אני נשארתי לשבת וחשבתי על מה שהיא אמרה. מה היא ניסתה לרמוז לי? שהעובדה שאני לא רואה שהדברים שלי משפיעים על החניכות לא אומרת שזה נכון? שיכול להיות שמתחת לפני השטח משהו זז אצלן, רק שעדיין לא רואים את זה?
אז החלטתי לעקוב. ובאמת, אחרי חודש הבחנתי בהודעות מסוג חדש בווטסאפ. "זהירות, לשון הרע!" כתבה מישהי בתגובה להודעה רכלנית. "אפשר לקשקש גם בלי לבייש", כתבה אחרת, והייתה לי הרגשה שלפחות חלק מהבנות מתחילות להיות קצת יותר רגישות. לא אמרתי להן כלום, אבל כשעברתי ליד שקדייה בט"ו בשבט, אמרתי לה תודה קטנה על השיעור שהיא נתנה לשקד.