הפתגם הידוע אומר שילדים זה שמחה. רק שהמחזאי יהושע סובול, שכתב את המילים לשיר הזה, שכח לציין כוכבית קטנה: בעיקר כשהם בריאים ובבית הספר. כל מי שנשאר שבוע עם ילדים חולים מחייך עכשיו בהבנה גדולה.
אנחנו סוגרים שבוע של סבב חום שעבר בין הילדים. לא חום כזה בקטנה. חום ליגה! ארבעים מעלות פלוס. כל אחד בתורו, עם חפיפה קטנה ביניהם. וכל פעם שאני בטוחה שנגמר ההסגר - שלי בעיקר, כי הם די מבסוטים להיות בבית - ילד אחר מעלה חום.
באחד מימי החום, בתי ביקשה מים בערך עשרים פעמים ברצף. כל תשובה מסוג "שמעתי אותך, חכי רגע, אני עסוקה", או "זה לא נעים לי שאת מבקשת בלי הפסקה", נתקלה בחירשות סלקטיבית ואמאמים. הפרטנרית הייתה נכונה לפתוח במשא ומתן על דחיית סיפוקים, בערך כמו שליברמן מייחל לשבת בשולחן המשא ומתן עם אבו-מאזן, עיקשת וחסרת פשרות לא פחות ממנו.
אבל לי יש ערוץ אחד שתמיד פתוח לשיחה. הסתכלתי לשמיים בקריאה, או נכון יותר לומר בתחנונים, לבורא עולם: בבקשה אבא, נתת לי ילדים. תן לי גם את הכוחות להיות סבלנית ומכילה. להיות נעימה, לא להתרגז. בבקשה אבא, אני צריכה אותך. אל תשאיר אותי לבד. גם פה, בכלים, בשיעולים ובחום. אני זקוקה לך. הצילני נא.
נדנוד עם תובנות
כמה תובנות אפשר לקבל בשנייה אחת של תשומת לב (גם על הזכות לשים לב צריך להודות). הראשונה היא שברגע שבו תליתי את עיניי בשמיים וביקשתי, באותו הרגע ממש, ציפיתי להיענות. רציתי לקבל מלמעלה, לפני שאני מספיקה להגיד ג׳ק רובינזון, שפע כוחות. להפוך בשנייה לרוויית סבלנות. לקבל תשובה למבוקשי מאבא שבשמיים. עידוד, בזמן אמת, בזמן חולשה. רק שיסמן: אני פה איתך. ובמילים אחרות, בתכל'ס, רציתי לקבל את מה שביקשתי. ובמילים אחרות, פחות חינניות: אני בדיוק כמו בת הארבע שלי.
כשאני מתפללת, מתבודדת, מבקשת או מנהלת שיחה עם השם, אני מחכה שהוא יענה. שימלא את מבוקשי ואת מחסורי. פשוט, כי הוא אבא כל יכול, ומה זה בשבילו? וברור לי שהוא לא מתלהב שאני מבקשת עשרים פעם בדקה. אורך הרוח שלו, בניגוד לזה של בשר ודם, ובלי להסגיר שמות ספציפיים, עצום ואין סופי. ברור לי שגם אין תור. כולם נשמעים ביחד ונענים ביחד. אין "אני עסוק בפניות קודמות, לחץ 1 להמשך המתנה". אבל עדיין, התובנה הייתה שהעניין בכלל אינו קשור לאבא-כל-יכול-יתברך. זו אני שזקוקה ללמוד סבלנות מה היא. לדעת שאני עלולה לחכות עם מבוקשי לזמן ראוי יותר. גם אם זה לא מסבר לי את האוזן.
התובנה השנייה היא שיש מה ללמוד מחוסר הנכונות לפשרות אצל ילדים. כשיש לילד חיסרון כלשהו, כל קיומו מתמקד במילוי אותו חיסרון. העולם סביב נעלם עד שהילד ישלים את משימת מילוי החור שנוצר בעולמו. בין אם זה מים, רעב או תשומת לב, הוא לא יפסיק לקדוח באוזנו של המבוגר האחראי עד שהחיסרון הזה יבוא על סיפוקו. וכמה שזה מנדנד לנו בתור הורים, זו בעצם מעלה גדולה. אנחנו המבוגרים, לפעמים מרימים ידיים מהר מדי. כשקשה לנו אנחנו לפעמים נשברים. כשאנחנו נתקלים בבעיה, לעתים נחליט לצאת לעיקוף ולא באמת לחצוב אל לב לבה של הבעיה, עד לפתרונה. כך קורה גם בתפילות ובבקשות. אנחנו, המבוגרים האחראים, אלה שמחנכים מצד אחד לסבלנות ומצד שני לדבקות וכוח רצון, מקבלים רפיון רצוני כאשר החוסר שלנו נשאר על כנו, כביכול בלי מענה.
אולי כדאי ללמוד דווקא מעקשנות הילדים, ולהפוך לעקשני-תפילות, סרבני-התמהמהות. אולי עלינו ללמוד לא להפסיק לחפור. להגיד ללא הרף: אבא תן לי, אבא תענה לי, אבא תעזור לי. עד שיתמלא מחסורנו.
אינסטנט צהריים: קבבים במחבת
כשאין זמן להכין צהריים והילדים רעבים עכשיו, הפתרון הכי פשוט שלי תמיד גורף מחמאות.
החומרים הדרושים:
1/2 קילו בשר טחון (אפשר גם עוף)
צרור גדול של פטרוזיליה וכוסברה קצוצות דק
1 בצל קצוץ קטן
4 שיני שום כתושות
מעט מלח
מעט פלפל שחור
מעט כמון או זרעי כוסברה כתושים, אם אוהבים
5-4 כפות שמן זית
אופן ההכנה:
הסוד שלי לגרום לקבב להישאר עסיסי הוא להוסיף את שמן הזית לתוך הבשר (שמן הזית חשוב בעיקר לעוף, וטעים תמיד).
מערבבים הכול ומטגנים במחבת לפני ההגשה.
ליד זה כדאי להכין מעט חומוס (נתתי את המתכון באחד המדורים הקודמים) או טחינה, סלט קצוץ, ירקות שישבו במלח ולימון, פיתה ואתם מסודרים.
אפשר להגיש על צלחת ולתת לכל אחד להרכיב את המנה של עצמו, או לדחוף בפיתה ולצאת לפיקניק בגינה.
ayakremerman@gmail.com