קולה של אמא - ביקורת מופע

 'קערות של אהבה'

כתיבה ומשחק: מיכל פרץ

 לחן ושירה: ליאת יצחקי

בימוי: נטע רוטנר

שירים: טניה הדר

ההצגה נפתחת מחויכת. מיכל פרץ משחקת את אמא שלה ומבטיחה שהיא "לא באמת פה", אבל נוכחת במקום.

אחר כך יורדת פרץ לקהל ושואלת שאלות על בית ועל אמא, על האוכל המיוחד, הבייביסיטר שהיא עושה והאם זה כולל רק שמירה על הנכדים, או גם כלים-כביסה-בישול. אחר כך היא שואלת מי הגיעה היום להצגה עם אמא.

הקהל משתף פעולה. הנשים מצביעות ומשיבות, נהנות להיזכר באמא, מחייכות. ואז מיכל מעבירה הילוך ושואלת: אמא של מי גרה רחוק? אמא של מי גרה רחוק כל כך שהיא בשמיים? בהמשך החיוך שהיה שפוך על פני הקהל הופך לעווית של כאב. ההכרזות של פרץ נותנות בוקס בבטן. חיוך וכאב, עצב וצחוק, זה המסלול של ההצגה.

פרץ עשתה מעשה אמיץ. היא לקחה נושא מורכב וקשה, כזה שלא מביא קהל: התמודדות עם אובדן, במקרה הזה של אמא, והפכה אותו למופע. אמה של פרץ, טניה הדר, הייתה משוררת שואה. פרץ מצמררת את הקהל בסצנה שבה מתוארת ההתמודדות שלה כילדה עם שירת שואה. בהמשך היא פורשת דמות מורכבת יותר. אשת חסד מסורה לילדותיה, שבמסירותה יש גם חסרונות. מערכת יחסים מורכבת, כמו כל מערכות היחסים בין בני אדם. אחרי שבן אדם נפטר, ובמיוחד אם הוא יקר לך, לא פשוט להודות בינך לבינך שבעצם לא הכול היה ורוד. וגם זה עולה על הבמה.

פרץ ממחישה את ימי השבעה, את הכיף שבלפגוש חברים ואת המחויבות שמנחמים מסוימים מנסים להטיל על כתפי המתאבלת, את חוסר הנוחות הפיזית ואת, איך לא, נקיפות המצפון בחשיבה על הדברים הטכניים שחייבים להיעשות בבית. היא מבצעת ראפ על הטייטל "יתומה" ועל מה שהוא מביא. והכול בגילוי לב, בצורה המשלבת צחוק וצביטה בלב. פרץ כואבת את העובדה שאמה, אף שהייתה חולה מאוד, לא נפרדה ממנה. בסוף ההצגה היא מצליחה להשלים עם זה. פרץ לא עומדת ונואמת, היא מחליפה דמויות ומביאה זוויות שונות לכל נושא. בשולי הדברים, את אחת הדמויות, המלאך, הייתי מוציאה מההצגה. הוא לא מוסיף הרבה ולדעתי אפילו גורע.

ליאת יצחקי המוכשרת מלווה בנגינה את ההצגה וגם ושרה כמה שירים. רובם שיריה של טניה הדר, שהלחינה בעצמה. היא התאימה את המנגינות למילים באופן ממחיש ונוגע, מה שמנכיח את טניה בהצגה ועושה עבודת אווירה נדירה.

כשההצגה נגמרת את לא יודעת לעשות מה קודם, לרוץ ולחבק את אמא או את הילדים. ההצגה הזאת בהחלט מחזקת את התחושה שצריך להודות על היש המשפחתי, הקרוב והמובן מאליו. בשבוע כזה, שבו נרצחה דפנה מאיר, לא צריך להוסיף עוד מילה אחת.

ofralax@gmail.com