הקו האדום הדק

שרת החוץ השבדית מרגוט וולסטרום רשמה לאחרונה הישג נדיר: היא היחידה שגרמה לח"כ יצחק הרצוג לפרסם בדף הפייסבוק שלו פוסט כמעט בלתי מביך.

הרצוג תקף את וולסטרום בשל קריאתה לחקור את ישראל על הרג מחבלים ללא משפט, טען שדבריה נותנים רוח גבית לטרור ובין היתר כתב: "מעניין ששבדיה לא הגיבה תגובה דומה כששוטרי פריז הרגו את הטרוריסטים כפי שהיו צריכים. ומעניין איך שבדיה תגיב כשהטרוריסטים יבצעו פיגועים מחרידים על אדמתה. האם גם אז היא תדרוש ללטף להם את הראש בגלל שהייתה להם ילדות קשה?"

קשה להתווכח עם תוכן הפוסט, גם אם הניסוח מעט ילדותי ומעורר חשק ללטף דווקא את ראשו של הכותב. הבעיה היותר עקרונית היא המטרה הקלה שבחר ראש האופוזיציה. זאת חוכמה קטנה מדי לזכות בנקודות אלקטורליות על חשבון פוליטיקאית אירופית בניחוח אנטישמי. אבל מה עם יהודים מהשמאל הקיצוני שכתבו בדיוק אותו דבר? מה לגבי ערבים אזרחי ישראל? מתי לאחרונה פרסם הרצוג פוסט ביקורתי שהשם נתניהו לא מופיע בו? מתי לאחרונה תקף בדף שלו גורמים אנטי-ציוניים ופוסט-ציוניים בתוכנו? אתם מוזמנים להמשיך את החיפוש בשבילי, אני התייאשתי באמצע.

יכול היה הרצוג להצטרף למאבק בעמותות השמאל הקיצוני, הבוגדני, אותן עמותות שמקבלות את תקציביהן ממדינות זרות כדי לנגח את ישראל באופן שעושה זאת וולסטרום. מותר לצפות לכך ממי שמתיימר להנהיג מפלגה בשם 'המחנה הציוני'. במקום זאת, הרצוג בחר להיטפל לסעיף בעייתי ספציפי בחוק, לענוד את התג מעורר הרחמים "יהודי לא מסמן יהודי" ועוד להתגאות בכך כאילו מדובר בהברקת המאה. השרה השבדית אולי נתנה רוח גבית לטרור, אבל הנהגת השמאל העניקה וממשיכה להעניק רוח גבית לאויב שבתוכנו.

ניקח למשל את אחד מגיבורי הימים האחרונים, אלון ליאל. רבים וטובים תהו השבוע כיצד הגיע אדם כזה, שפועל כיום בגלוי נגד מדינת ישראל, לתפקיד מנכ"ל משרד החוץ. ליאל מונה לתפקיד הרגיש בשנת 2000, ומי שמינה אותו היה ראש הממשלה ושר החוץ בפועל באותם ימים – אהוד ברק. סביר להניח שברק הכיר את דעותיו של ליאל, שלפני כן שימש כיועץ שלו לענייני חוץ, אבל זה לא הפריע למינוי האישי הבעייתי – אולי אפילו להפך.

כמובן, תמיד צריך לקחת בחשבון את האפשרות שבאותה תקופה דווקא ברק היה הקיצוני מבין השניים. אחרי הכול, לא ליאל הוא שהכריז בפני מצלמה על אופציית הצטרפותו לארגוני הטרור במקרה שהיה נולד פלשתיני. ייתכן גם שליאל עצמו היה מתון יותר מכפי שהוא היום, ורק בשנים האחרונות הוא הפנה גב למדינה בדומה לתהליך שעבר שותפו לחתימה על עצומות אברום בורג.

כך או אחרת, מתברר שקו דק ביותר מפריד בין השמאל המרכזי והמתון למראה ובין השמאל הקיצוני, הבוגדני וחדור השנאה העצמית היהודית. לא תמיד הקו הזה נראה בבירור. רבים מתוך זרם השמאל המרכזי, כולל במפלגתו של הרצוג, נוהגים פעמים רבות בקיצוניות האופיינית למחנה הפוסט-ציוני. זה כולל התבטאויות נגד צה"ל, יחס מריר למדינה, בוז משונה כלפי ערבים חובבי ציון ונוצרים אוהבי ישראל, חיבה לגירוש תינוקות יהודים מבתיהם ומאחזיהם, והתכנסות שבטית בכל מקרה של מתקפה ציבורית נגד שמאלנים קיצונים מהם. תשאלו את אילנה דיין כיצד הפכה לאויבת האומה השמאלנית בגלל כתבה בודדת על עשביה השוטים.

אין מדובר בכל השמאל הישראלי, אבל כן מדובר באנשים בעלי מעמד בכיר בפוליטיקה, בתקשורת, באקדמיה ובאמנות. בבחירות לכנסת הם יצביעו למחנה הציוני, אולי אפילו ליאיר לפיד, אבל בפיהם ובלבבם הם יהיו כרדיקלים שבשמאלנים.

זמן קצר לפני שאושפז בעקבות התקף לב, התראיין שמעון פרס לשבועון הגרמני 'דר שפיגל'.

לדבריו, הטרור הערבי הוא מחאה על כך שאין שתי מדינות, וישראל רואה רק את ההרג ולא את המחאה.

זאת לא הפעם הראשונה שפרס מדברר את הטרוריסטים, מדבר על הייאוש ומשבח את המנהיג הפלשתיני מכחיש השואה. זה האיש שפעם אחר פעם ניצל את הזירה הבינלאומית כדי לחתור תחת ראש ממשלה נבחר ולמכור את בני עמו בזול. את הרוח הגבית לטרור נותנים לא רק שרת חוץ שבדית או מנכ"ל משרד החוץ לשעבר, אלא גם מי שהיה בעצמו שר חוץ, ושר ביטחון, וראש ממשלה, ואפילו נשיא. אם מנהיגי השמאל המרכזי, ראשי המדינה בעבר, יכולים לפעול ולהתבטא כך נגד האינטרסים של מדינתם – מדוע שנתפלא על האנשים הקטנים והנקלים שלוקחים עוד צעד קדימה אל מעבר לקו?

בקצרה

חזאים יקרים: כשאתם מביאים אליי את תחזית מזג האוויר, אין לי שום עניין לדעת אם יהיה קר מהרגיל לעונה או חם מהרגיל לעונה. לידיעתכם, אני לא היסטוריון ולא סטטיסטיקאי ואין לי מושג מהו הרגיל לעונה. אני מצפה מכם לאוצר מילים מוגבל ופשוט: קר, חם, אביך, רוחות, גשם, בהיר, הטמפרטורות ומספר נלווה. כזה אני, מסתפק במועט. שבת שלום.