ואם באמת הרשות תקרוס?

מהשאלה שהעלה השר אלקין רבים מעדיפים להתחמק, אבל צריך להתמודד עם האפשרות הסבירה שהרשות הפלשתינית תתמוטט

עמיאל אונגר , י"א בשבט תשע"ו

ואם באמת הרשות תקרוס?-ערוץ 7
להתכונן ליום שאחריו. אבו-מאזן
צילום: עיסם רימאווי, פלאש 90

השר זאב אלקין היה בצעירותו שחמטאי מחונן. בתור שכזה, סביר שהוא התרגל לצפות כמה מהלכים קדימה, וידע שגם במשחק ותיק כמו שחמט תמיד ייתכנו מהלכי פתיחה חדשים ומפתיעים.

לכן אין זה מפתיע שהיה זה דווקא אלקין שהציף השבוע את השאלה מה מתכוונת ממשלת ישראל לעשות במקרה הלא דמיוני שהרשות הפלשתינית תקרוס.

אין זה מפתיע שדבריו של אלקין נחשבים חריגים בנוף הישראלי, ושלא רבים העלו עד כה את השאלה הזאת. קיימות סיבות רבות להדחיק את הנושא. עד כדי כך הורגלנו לנוכחות הרשות הפלשתינית, כמו שבזמנו היה קל לנו יותר לדמיין את ברית המועצות ממשיכה להתקיים מאשר מתפוררת, עד שהדבר תופס אותנו בהפתעה. מי שבדרך כלל מעלה את האפשרות שהרשות תקרוס הם אנשים כמו מזכיר המדינה ג'ון קרי, שעושה זאת כדי להאיץ בממשלת ישראל לבצע ויתורים כואבים למען השלום כל עוד הרשות קיימת. אחרת, מזהיר קרי, ישראל תמצא את עצמה מול מציאות אחרת, והאחריות לניהול האוכלוסייה הערבית ביהודה ושומרון תיפול עליה בלי שתזכה למיליארדים של חמצן כלכלי שמוזרם לרשות על ידי גורמי חוץ.

התגובה הטבעית לטיעונים של קרי ודומיו הייתה, עד כה, לדחות את האיומים הללו כאיומי סרק ולאחל לרשות עד מאה ועשרים. ההתפתחויות באזורנו חיזקו את האינסטינקט לשמור על הקיים ולפחד ממצב של תוהו ובוהו שיגיע בעקבות קריסתו של משטר עריץ, עוין ומושחת, אבל בכל זאת משטר. בעידן שבו מתגעגעים בעולם למועמר קדאפי ואפילו לסדאם חוסיין ביחס למצב שנוצר אחריהם, גם רמאללה נחשבת לנכס. קיים גם חשש שעצם הדיבור על קריסת הרשות ייתפס כחתרנות נגדה, או שכמו במפולת שלגים דיבורים כאלה יחישו את האסון וייהפכו לנבואה שמגשימה את עצמה. במקרה שכזה אנשים כמו קרי יהיו הראשונים להאשים את ישראל.

אולם יהיה זה חוסר אחריות לשלול או להדחיק אפשרות כזאת כאשר העולם סביבנו משתנה בקצב כה מסחרר, לא רק במדינות חלשות אלא גם במשטרים ותיקים ולכאורה יציבים יותר. עבאס בן 81 ומלחמת הירושה כבר החלה, כאשר המאבק הוא בין הוותיקים לדור הביניים, בין זרועות הביטחון השונות וכמובן בין תומכי מדינה אסלאמית נוסח דאע"ש או עזה ובין מדינה אסלאמית "מתונה" יותר. חלק מהתחרות יתבטא כמובן בשאלה שיש עליה הסכמה כללית – מי מסוגל להכות חזק יותר בציונים ולנפק יותר שאהידים.

לכן צודק אלקין שעלינו להיות ערוכים לאפשרות סבירה כזאת ולדעת מה אנחנו רוצים מעצמנו. השמאל היום הוא אולי צל של עצמו, ואפשר לשאוב עידוד מהתעקשותו להגן על עזרא נאווי ודומיו. בקצב הזה הח"כ היהודי היחיד שייוותר לשמאל הקיצוני יהיה דב חנין. אבל בזמן ההגמוניה שלו, הצליח השמאל לשתול את הרתיעה משליטה באוכלוסייה ערבית צפופה והצורך לחפש קבלני משנה שיפעלו בלי בג"ץ ובצלם. אם כן, מי שיבקש לנצל את קריסת הרשות כדי לספח את יהודה ושומרון חייב כבר עכשיו לעבוד על הסברה שתשכנע את עם ישראל שהוא מסוגל, גם בלית ברירה, לעמוד באתגר הזה.

מה שאנחנו דורשים מהממשלה אנחנו חייבים לדרוש מעצמנו. למחרת האסון שאירע השבוע בעתניאל, אחרי תפילת שחרית, התווכחתי עם מי שביקש לאסור עבודה ערבית ביישוב. העליתי בפניו את כל הטיעונים המוכרים, שאי אפשר להטיל גזרות אחרי שמשפחות כבר חתמו עם קבלן, ושתחליף לעבודה הזאת אינו נראה באופק. כעבור כמה שעות הגיע הפיגוע בתקוע והצבא הוציא את הפועלים הערבים מחוץ לכל היישובים. אז הרהרתי שמא בר הפלוגתא שלי הוא יותר ריאליסט ממני. במקרה של תוהו ובוהו ברשות הפלשתינית, עצירת הבנייה ביישובים תהיה רק אחת ההשלכות, ולכן ההיערכות למצב כזה נופלת עלינו כבר עכשיו ואולי כבר מאתמול.

אובמה משחק תשעים דקות

האסטרטגיה של נתניהו עד כה בנויה על המתנה עד שהפריץ בבית הלבן יפרוש בינואר 2017, ואז הוא יעבוד מול ממשל הרבה יותר נוח, ולא חשוב אם יהיה מדובר בהילארי קלינטון או בכמעט כל מועמד רפובליקני. מכאן מתבקשת הנמכת פרופיל כדי שלא לעורר בינתיים את הממשל מרבצו.

אולם בכנס של המכון למחקרי ביטחון לאומי של האלוף במיל' אהרן ידלין, קיבלנו איתות שהאסטרטגיה הפסיבית הזאת מוטעית. השגריר דן שפירו, שמילא את מקומה של סמנתה פאוור בכינוס, מתח ביקורת על מערכת המשפט הישראלית ביהודה ושומרון, אשר מוטה כביכול לטובת היהודים ונגד הערבים. היה זה מסאז' שבדי מרוכך לעומת התבטאויותיה של שרת החוץ השבדית מרגוט וולסטרום, אבל באותו כיוון. כאשר שר הביטחון אישר את צירוף המנזר ליד כרמי צור למועצה האזורית עציון, דובר מחלקת המדינה קירבי, שמילא פיו מים בכל הקשור לניסויי הטילים האיראניים, פתח את התדרוך לעיתונאים בגינוי חריף של ישראל. נוכח השאפתנות הגדולה שמגלה הממשל בענייני פנים כדי לבצר את מורשת אובמה גם בלי אישור הקונגרס, קיימת אפשרות שנראה שאפתנות דומה גם בנושא שלנו. יש לזכור שביל קלינטון דחף את המתווה שלו בשעות הדמדומים של ממשלו. גם ההכרה האמריקנית באש"ף ב‑1988 הגיעה כאשר הנשיא רייגן היה בדרכו החוצה.

בנוסף לכך, לא בטוח שכדאי להמתין לקלינטונית. בהתחלה היא תפסה מרחק מאובמה, אולם היות שהמירוץ שלה למועמדות המפלגה הדמוקרטית קצת הסתבך, היא שינתה כיוון כדי להתחרות על האגף השמאלי במפלגה וכעת מציגה את עצמה כתואמת אובמה. ייתכן שאם תזכה במועמדות היא תתמרכז שוב, אבל אסור לבנות על כך, וכדאי לבחון מחדש את מדיניות ההמתנה.