אפשר להתקין סינון לאינטרנט. מה שאי אפשר זה להירדם בשמירה או לחשוב שבכך פתרנו איזושהי בעיה או חמקנו מאיזושהי התמודדות.

אל התכנים הקשים ביותר של אלימות, מין והשילוב ביניהם אנחנו וילדינו נחשפים בחדשות או בוואטסאפ, דרך סרטונים המציגים מחבלים ירויים או פצועי פיגועים. ידיעות מפורטות על עבירות מין פותחות את המהדורות. פולמוסים על הטרדות מיניות גודשים את מדורי האקטואליה. אין לאן לברוח. אין איך להסתיר.

ובמה שאינו חדשות. בפרסומות, באתרים ייעודיים, ובאינסוף התוכן המיני והאלים שהאינטרנט גדוש בו? אפשר לנסות לחסום. כדאי גם לנסות ולאכוף על המחשב והטלפון את דיני הייחוד ההלכתיים: לא להיות איתם לבד בחדר, לא מאחורי דלת סגורה. רק במרחב הציבורי. כל עוד לא נשלה את עצמנו.

כי הבעיה האמיתית במסננות ובמחסומים היא שנירדם בשמירה, שנשכח שתמיד יהיו פרצות. תמיד יהיה איך להגיע לתוכן הפוגע ומטמא את הנפש ומקהה את הרגישות. תמיד יהיה פיתוי ותמיד יהיו כישלונות. הסכנה האמיתית היא שנשכח או שניתן לעצמנו פטור מהתמודדות.

אפשר לנסות לחסום, להפחית. ובלבד שנזכור שאין לאן לברוח. חייבים לדבר, לתווך, להסביר. ושוב לדבר. על הכול. כל מה שמביך וקשה ולא נעים. לדבר עם הילדים שלנו. ללמד אותם להבדיל לא רק בין מותר לאסור, אלא בעיקר בין טוב לרע. בין טהור לטמא.  בין העולם האמיתי לסרט. ולהאמין באמת בתשובה. ולדעת שנופלים ואז קמים. ומנסים. ושוב.

ולא רק עם הילדים שלנו, אלא גם, ואולי בעיקר, בשיח הציבורי שלנו שעדיין לא מצא מילים לדבר "על זה".

לא משנה עד כמה תשתכלל הטכנולוגיה, לא נוכל לחסום, נצטרך להשקיע בחיזוק האלטרנטיבה.

דפנה מאיר שנרצחה השבוע הייתה מחלוצות העשייה הזאת של חיזוק האלטרנטיבה. של בניית שיח ותודעה דתית סביב חיי משפחה טובים. זו הדרך. 

תהלה פרידמן

מנהלת מרכז מובילים לפיתוח מנהיגות חברתית, ועמיתה במכון שחרית