קמים לעוד בוקר ופתאום נזכרים. חברה שלי דפנה מתה. לא סתם "מתה". היא נרצחה. לא סתם "נרצחה". היא נרצחה בפיגוע על-ידי מחבל חסר צלם אנוש. בן שטן מתועב.
עוד מספר שנכנס לסטטיסטיקה. עוד משפחה שמצטרפת ל"משפחת השכול". אני מכירה את זה מקרוב. גם אני שם.
כעת, מה שנותר, הוא להעלות דברים לזכרה. לספר עליה, ויש כל כך הרבה מה לומר עליה. חייבים לשמר את זה כל הזמן. לא לתת לה להישכח ולהיבלע בין כל המספרים הסטטיסטיים.
כשדפנה שאלה מישהו "מה שלומך?" היא באמת התכוונה שתספר לה איך אתה מרגיש. כולל הכל. היא התעניינה בשלומו של הזולת ושאפה לעזור ולהיטיב. לב ענק של חסד ונתינה.
דפנה הייתה אישה מאירה ומוארת. זה לא אותו דבר.
מאירה - זה חייכנית ומאירת פנים, עיניים שמביטות בך ישירות במבט חודר ושובב מלווה בקמטוטי צחוק בזוויות העיניים. דפנה אהבה לצחוק והמון, והיה לה חוש הומור חד ומושחז, ציני לעיתים, שיש למישהו שעבר מסכת חיים מורכבת ולא פשוטה ומבין דבר אחד או שניים (ויותר) על החיים.
מוארת - זה נשמה גבוהה עם טונות של רוחניות וחיבור גבוה לעולמות עליונים. אני יודעת זאת מכל מיני חוויות ודברים שדיברנו עליהם. דפנה הייתה קשורה בקשר חזק לריבונו של עולם וידעה שהכל מאיתו והכל אליו.
תכונה מאד בולטת שלה הייתה - האמת. דפנה הייתה אשת אמת. היא לא "חישבנה" לאף אחד, גדול כקטן, ואמרה את אשר על ליבה בישירות מפעימה. מי שהכיר אותה ידע שאין מה להיעלב מדפנה כי דפנה תציב לך מראה מול הפנים. לא נעים לך? תתמודד. עם האמת.
דפנה הייתה אשת אשכולות. תמיד לומדת, תמיד מתחדשת. הייתה רהוטה ואינטליגנטית. היא עבדה כאחות מוערכת בבי"ח סורוקה, במחלקה תובענית ו"קשה" וביצעה את עבודת הקודש במסירות ובענווה.
דפנה עסקה בפוריות האישה והייתה בודקת טהרה. היא הייתה כותבת פעילה בפורומים באינטרנט, בבלוג משלה "דרך נשים" ובעיתוני נשים. היא תמיד הייתה נכונה להשיא עצות יקרות מפז מניסיונה העשיר.
כאמא, היה חשוב לה לספק את כל צרכיהם הפיזיים, הרוחניים והנפשיים של ילדיה והיא לא חסכה במזון בריא, שלל חיזוקים וכל מיני חוגים. הייתה אמא אוהבת וחמה שדגלה בפתיחות ועם זאת בגבולות. ילדיה המקסימים והמחונכים לתפארת מעידים כאלף עדים.
כחברה, הייתה מעורבת ומתעניינת ונתנה לסובבים אותה תחושה של חברות וסימפטיה. דפנה הייתה ברוכת כישרונות והיה לה "טורבו" של עשייה שהעמיד אותי לפעמים פעורת פה נוכח תחומי העיסוק המרובים וההספקים שלה. היא הייתה חברה פעילה (ואשה יחידה) בוועד היישוב ("המזכירות") ותמיד דאגה להביע את דעותיה ללא חשש ולטובת התושבים.
שיחקנו יחד בתיאטרון "לבנה", תיאטרון נשים שפעל בעתניאל ועברנו חוויות מגבשות ומצחיקות יחד.
דפנה עשתה ופעלה, וכל הנ"ל, תוך כדי משמרות בביה"ח וחזרה למשמרות הבית והמשפחה. קצרה היריעה מלפרט עוד רבות יותר מזה.
דפנה אהבה מאד. את בעלה, נתן. את ילדיה, את היישוב עתניאל ואת חבריה.
תחסרי לנו מאד, דפנה יקרה, את והלב הענק שלך.
אוהבים אותך ומתגעגעים.
משפחת עתניאל
(פורסם בשבת האחרונה בעלון 'קרוב אליך')