עוד כמה ימים נקבל תעודות. אני שונא את היום הזה. הלוואי שאהיה חולה. אני כבר אסדר משהו. איזה דיל עם אימא. שונא! שונא יום קבלת תעודות!
אני רועד ביום הזה. מתפלל שהרגע הזה לא יבוא. שתהיה שריפה במשרד. שהמדפסת תיתקע להם. שתהיה שביתת מורים. שהמורה יאבד את התעודה שלי, שאשתו תלד עוד פעם והוא לא יגיע.
והכי מעצבנים החנונים האלה שבאים להתבכיין על 98 במבחן היחיד שלא קיבלו בו 100. הם מקבלים את התעודה, מנפנפים איתה ואז עוברים בין כולם. "כמה קיבלת בנביא? ובמתמטיקה?".
כפי שהבנתם אני תלמיד גרוע. לי לא הולך. אני תלמיד רע. תמיד אותו הדבר. וזה לא שאני לא מתאמץ. אני דווקא כן, והרבה. זה פשוט לא הולך.
והכי גרוע זה לחזור הביתה עם התעודה והאחים הגדולים שואלים "נו, אז איך התעודה?" לא יכול לסבול את המבטים האלה שעושים ממך כלום. לבכות כל הדרך לבית.
ויש עוד משהו שאני לא יכול לסבול. מחלקים את התעודות כמו את הסופגניות במסיבת חנוכה, רק שגם קוראים לך בשם אבל לא יותר מזה.
הייתי רוצה לבקש מהמורה שישב איתי על התעודה, שישאל אותי מה אני חושב עליה, והאם הציונים משקפים נכונה את היכולת והמאמצים שלי. שישב איתי על כל מקצוע ויבדוק איתי מה היה שם ומה עוד אני יכול לעשות.
למרות שהתעודה שלי לא משהו, בכל זאת עשיתי משהו בחודשים האחרונים ואפילו הרבה. 60 זה לא 0, ו12 איחורים במחצית זה לא סוף העולם. לשאר השיעורים הגעתי בזמן, וזה כמה מאות. אז אני רוצה שמישהו יגיד לי כל הכבוד על ה60 שהשגתי, ועל השיעורים שנכחתי. זה לא היה לי קל בכלל. אבל אף אחד לא שם לב ל60. זה לא משהו מעניין. לא נותנים על זה פרס ואתה לא תהיה ברשימה של המצטיינים למרות שעבדת קשה.
לי לוקח הרבה זמן לסיים מבחן. אני איטי להחריד, וגם דחיין. ככה אני. אז יש מבחנים שפשוט לא הגשתי כי התייאשתי. אחד המורים העניש אותי – "אתה לא נכנס לשיעור שלי עד שאתה מגיש לי את המבחן". מאז עברו חודשיים ואני "יוצא בחוץ". זה לא עוזר לי שמדברים אלי ככה. אם רק היה שואל אותי "מתי תגיש לי את המבחן?" או "מתי אתה יושב על המבחן ומסיים אותו?" או רק קובע לי "מחרתיים ב9 בבוקר המבחן אצלי" – זה היה אחרת לגמרי. אם רק היה בודק אם אני מבין מה רוצים ממני במבחן, היה סיכוי גדול שהייתי מסיים אותו.
זה לא עוזר לי שכותבים לי 12 איחורים ולא מלמדים אותי כיצד להגיע בבוקר בזמן. אני יודע שאני מאחר בבקרים. לא חידשתם דבר. עזרו לי להגיע בזמן. למדו אותי איך לבנות רוטינת בוקר ואיך להיכנס בלילה למיטה בזמן.
ועוד משהו. הערות מסוג "עליך להשקיע יותר בהכנת שיעורי הבית" לא עוזרות לי להצליח עם שיעורי הבית. אם אחרי יום לימודים אני יושב איזה שעה ומשהו על השיעורים ולא מצליח אף פעם לסיים, ומה שעשיתי לא כל כך נכון – זה סימן שמשהו לא עובד לי, וההערה לא תפתור את זה. פשוט למדו אותי להכין שיעורי בית, לתכנן את הזמן שלי, להבין הוראות ולסכם מאמרים.
אבל יש לי תעודה אחת מצוינת שאף אחד לא יכול לקחת ממני וכולה 100. אין בה שום דבר רע. הכל בה טוב ורק טוב. אימא שומרת אותה במגרה שלה עם כל הניירת והאבחונים שלי, ומידי פעם אני מציץ ומקבל ממנה כוח. זו תעודת הלידה שלי. נולדתי, אני חי ומגיע לי להיות כמו כולם. גם לי מגיע להצליח, ואני הולך לעשות את זה אתכם או בלעדיכם. אולי ההצלחה שלי לא נמצאת בבית הספר. לי לא אכפת, העיקר שאני מנסה. כי נולדתי.