בל"ג בעומר האחרון, לאחר שילדינו השתתפו במדורות בכפר עציון, המראנו לאוסטריה למסע בן שבוע ימים, במחנות ריכוז בהם שהה אבי, ד"ר ברל שפטר, בשנים 1944-1945.
אבא נולד וחי בקלוז' שבטרנסילבניה, והיה בן 15 וחצי בהגיעו לאושוויץ. מאושוויץ נשלח למאוטהוזן (Mauthausen) באוסטריה, ואחר כך למחנות מלק (Melk) ואבנזה (Ebenssee). אבא שוחרר באבנזה ב 6/5/1945 בגיל 16 וחצי. בשנה זו איבד את שני הוריו, שלוש אחיות, אחיינים וקרובים. נסענו לאוסטריה להשתתף בטקסים לציון 70 שנה לשחרור המחנות, ובמסע השתתפו עימי, חביבה רעייתי, וילדינו – הַלל )בת 16), אברהם אורי (15), נעם (10) ובארי (6).
הטקס הראשון בו השתתפנו היה במאוטהאוזן. מחנה זה היה מחנה ריכוז גדול, בו עבדו עובדי כפיה מלאומים שונים, בעיקר בתעשיית המלחמה הגרמנית. למאוטהאוזן היו 49 מחנות חוץ גדולים בהם נרצחו מאות אלפי אנשים, בעיקר מעבודות כפיה. בין הנרצחים היה בן דודי, פיצי מרמורשטיין הי"ד (בן 15 במותו).
במחנה מאוטהוזן הוקמו אתרי הנצחה לכל לאום, ולטקס המרכזי לציון 70 שנה לשחרור המחנה קדמו טקסים לאומיים באנדרטת הזיכרון הלאומית. באנדרטה היהודית, התקיים טקס של הקהילה היהודית באוסטריה בהשתתפות שגריר ישראל ומקהלת הרבנות הראשית לישראל. עם סיום הטקס היהודי ושירת התקווה, הסתדרנו, היהודים והישראלים לצעוד יחד לטקס המרכזי.
אל המשלחת הישראלית נלווה אד מוסברג, ניצול המחנה, לבוש בבגדי אסירים, יחד עם אשתו, אף היא ניצולת המחנה. הם הביאו עימם מארצות הברית ספר תורה, שליווה אותם בטקס.
לאחר הטקס, הלכנו לצריפים בהם נמצא היום מוזיאון, חדרי זיכרון והקרמטוריום של המחנה. משם המשכנו ל"מדרגות המוות" – 186 מדרגות בהן הובילו אסירי המחנה סלעים כבדים ממחצבת האבן. האסירים הלכו בשורות, ומי שכשל התגלגל במורד המדרגות והפיל את כל השורות שאחריו.
ירדנו אל המחצבה ואחר כך עלינו במעלה המדרגות עטופים בדגלי ישראל. זהותנו הלאומית הייתה גלויה, וכך נגשו אלינו בני עמים אחרים - בן של אסיר מהרזיסטנס הצרפתי, בן אסיר פולני וחיילי מרינס שייצגו את המשחררים האמריקאים. כולם הביעו את שותפות הגורל שלהם עימנו.
בארץ, אנו מתמקדים בשואת היהודים, ואילו במאוטהאוזן היינו חלק מעמים רבים שהועבדו בכפיה ונרצחו. אלפי אנשים בני עמים שונים השתתפו במצעד לתוך מאוטהאוזן - רוסים, פולנים, הונגרים, צרפתים, ספרדים, הולנדים, בלגים, איטלקים, אוסטרים, גרמנים ועוד. כל אחד, נושא עימו את הזיכרון הלאומי שלו. צעדנו כישראלים, חובשי כיפות ונושאי דגל ישראל, מלאי גאווה על הזכות שיש לנו כנציגי ישראל והעם היהודי.
בלילה, התאכסנו בעיר סנקט פולטן, ובדרכינו למרכז העיר נתקלנו בבניין מפואר ובראשו הכיתוב: "פתחו לי שערי צדק אבא בה אודה י-ה". בניין זה שימש כבית כנסת אשר נבזז בליל הבדולח. בשנות השמונים שופץ המקום וכיום הוא משמש כמוזיאון לתולדות הקהילה היהודית באוסטריה.
למחרת נסענו למלק, שם שהה אבי מיוני 1944 עד מרץ 1945. בזכות גיסו, שהיה אחראי בלוק, הוטלה על אבי אחריות על התברואה בבלוק (בבלוק שוכנו 180 יהודים), וכך נחסכה ממנו היציאה לעבודת הפרך. המחנה שוכן מול מנזר מלק, סמוך לכביש הראשי וינה – לינץ. המבנה המרשים נבנה בתחילת המאה ה-18, והנוף הציורי הנשקף ממנו לעינינו, נשקף גם לעיני האסירים לפני שבעים שנה.
בביקור עם אבי, לפני 26 שנים, הופתע אבי לגלות את הקרמטוריום במחנה, שכן לא ידע הוא על קיומו. הטקס הרשמי לציון שבעים שנה לשחרור המחנה התקיים סמוך לקרמטוריום, והשתתפו בו נערות ונערים מהתיכון המקומי. הטקסים היו טקסים רשמיים אוסטרים, ובכולם הדגישו האוסטרים שהם היו הקרבן הראשון של היטלר עת סופחה אוסטריה לרייך השלישי בשנת 1938. זאת למרות העובדה הידועה כי הגרמנים התקבלו באוסטריה באהדה, ובמשאל העם שנערך באוסטריה על האיחוד עם גרמניה, זכה האיחוד לתמיכה כמעט מוחלטת.
בדרך למחנה הריכוז באבנזה, ביקרנו במכרה המלח באלטואסי (Altuassee). במעבה ההר, בעומק מכרה המלח, אוכסנו יצירות אומנות שנשדדו על ידי הנאצים ברחבי אירופה, ויועדו לתצוגה ב"מוזיאון הפיהרר" שיוקם בלינץ. מהבונקר שלו בברלין, שיגר היטלר הוראה להרוס את יצירות התרבות הגרמניות ובכללן לפוצץ את המכרה על יצירות האומנות שבו.
סיפור הגבורה האוסטרי, הוא סילוק הפצצות שהוסלקו בארגזי עץ והוסוו כיצירות אומנות, מספר ימים לפני שעמדו לפוצץ עימן את המכרה ולהשמיד ציורים של מיכאלאנג'לו ואמנים נוספים מהשורה הראשונה.
נסיעה בעמקים קסומים לרגלי הרים נישאים, הביאה אותנו לאבנזה, לשם הגיע אבי הגיע בסוף מרץ 1945. למחנה זה הגיעו אסירים רבים ממחנות שפונו עקב התקדמות בעלות הברית, והרעב היה בו כבד והתמותה גבוהה. עיקר עבודתו הייתה בפינוי הריסות הפצצות חיל האויר האמריקאי באזור. במלק נחצבו מנהרות ענק בצלע ההר על מנת לשמש מפעל מוגן לתעשיית הטילים הגרמנית. ב 5/5/1945 ניתנה לאסירים הוראה לצאת ל"אפפל", ספירת אסירים. הספירות היומיות היו בבוקר ובערב, וחריגה זו הייתה מוזרה.
הגרמנים זממו להכניס למנהרות את אסירי המחנה ולפוצץ את הפתח. מפקד המחנה, נאם בפני האסירים ואמר להם שהאמריקאים עומדים להפציץ את המחנה. על מנת להגן על האסירים, הם נתבקשו להיכנס לבונקרים בצלע ההר. האסירים סירבו להיכנס לבונקרים, והגרמנים הבינו שבשלב זה כבר לא יוכלו לכפות זאת עליהם. למחרת, נכנסו הטנקים האמריקאים ושיחררו את המחנה.
באבנזה, ליווה אותנו צעיר אוסטרי בשירות לאומי אשר לקח אותנו לאתר הזיכרון. בשנות החמישים הרסה אוסטריה את המחנה והקימה במקום שכונת מגורים. בן השירות הלאומי גדל באבנזה. הוא ידע על קיום מחנה הריכוז בעירו, אולם עד שהגיע לתפקידו במסגרת השירות הלאומי, הוא לא ידע באמת אילו זוועות התחוללו במחנה. את הביקור באבנזה סיימנו בפתח המנהרה אותה זממו הגרמנים לפוצץ.
לאבא היה חשוב להראות לנו, בניו, את המקומות בהם גדל ואת המקומות בהם סבל בשואה. זאת על מנת שנדע להעריך את המובן לנו מאליו בחיינו בארץ. במסע זה, הועבר המסר הלאה לדור הבא, דור שני בארץ, דור שמתקשה לדמיין מציאות אחרת.
ביציאתנו מכפר עציון ממדורות ל"ג בעומר למחנות הריכוז, ובשובנו משם לאירועי יום ירושלים בירושלים ובכפר עציון, עברנו בטיסה בת מספר שעות במנהרת זמן לתקופת האופל. אנו חיים במציאות אותה חלמו דורות רבים - "את שיבת ציון היינו כחולמים". עלינו לעשות כל שביכולתנו, להשלים את החלום, לשפר את הצדק והמוסריות של החברה שלנו, ולא לאפשר לאויבנו להחזיר אותנו למצבי תלות ושעבוד.
הכותב הינו חבר בארגון רבני בית הלל