אספר לכם סיפור קצר, אודות יוסף החלבן.
שנים שהיה משכים קום טרם צאת החמה, מספר את בוא היום יחד עם ציפורי השיר וקול התרנגול. על גבו היה נושא תרמיל ובו קנקני זכוכית עמוסים בחלב, דומה שהמשקל הכבד אינו אלא מקל נדודים שאחז בידו ותופף על הדרך.
צבעי הרקיע של נחלאות נרקמו יחד עם דמותו של יוסף שהתהלכה מדי בוקר בסמטאותיה: פסיה הכתומים של החמה המפציעה על מעיל העור הישן, שחור שארית הליל לקול נקישת נעליו הכהות.
דרכו של יוסף הייתה שגורה ברגליו, פסוקי ברכות השחר התגלגלו על לשונו שעה שפקד את בתי השכונה הרדומה והעלה חיוך 
דרכו של יוסף היתה שגורה ברגליו, פסוקי ברכות השחר התגלגלו על לשונו שעה שפקד את בתי השכונה הרדומה והעלה חיוך על פני הדרים בה
על פני הדרים בה. לקוחותיו של יוסף היו מכירים בו, בהרגליו ואף בבדיחותיו והיו מצפים לבואו ולמאור פניו של יוסף, כאשר פתח את דלת ביתם והכניס יחד גם את מאור היום. לא הכל ידעו, אבל אחווה מיוחדת נרקמה בין מקבלי פניו של יוסף.
חיוך המיוחד להם היה נסוך על פניהם שעה שנפגשו ויודעים היו שנתמזל מזלם על שקיבלו את מאור פניו וידיו של יוסף, וכך היה עובר הדבר באזני השכונה וכולם היו משתוקקים לחסות גם הם תחת כנפיו. לא יכלו אותם האנשים להחביא את האור מפני הסובבים והתאגדו יחד להקים מניין תפילה ואף קראו לו בשם: "המניין של יוסף".
יום ויום, שנה ושנה פסע יוסף על אם הדרך, שאבניה כבר למדו את צעדיו ונשאו את רגליו. השנים ניכרו בו ביוסף, השמש הפציעה ושקעה, הציפורים זמרו ונדמו, ואורו של יוסף כבה.
שנים אחר לכתו לבית עולמים, המשיך להתקיים "המניין של יוסף", חלונות הברזל נפתחו ימים לבקרים, קיבלו בברכה את קרני החמה וקירות בית הכנסת אימצו לליבם את קולות התפילה, במיוחד את הפסוק "דבש וחלב תחת לשונך".
------------------------------
טוב, את הסיפור הזה בדיתי מדמיוני, אל תחפשו את יוסף בסמטאות של נחלאות, או את "המניין של יוסף", אבל את יוסף בחיים שלי דווקא מצאתי באמת, זכיתי לגלות מפעם לפעם את כוחה של השפעה, מדלת לדלת ומאוזן לאוזן, אצל יוסף זה
עמדתי מול אלפי בני נוער מדהימים, שרתי וסיפרתי על הדרך שלי למוזיקה, על הניצחון שלי יחד עם המוזיקה אל מול המכשולים והאתגרים, וגיליתי שדווקא החולשה שלי לעמוד ולדבר היא שנתנה כוחהיה החלב, אצלי לשמחתי זה שוב היה המוזיקה, בשאיפה להגיע לדרגתו של יוסף.
כל אחד מאתנו הוא יוסף, כל אחד נושא בשורה ואוחז בשליחות כזאת או אחרת. אני לפעמים שוכח שיש עלי את החובה (והזכות) להוציא את המסר והשליחות מהכוח לפועל, אז באה המוזיקה ומזכירה לי את זה.
בשבועות האחרונים חוויתי מסע מרתק, מסע מוזיקלי ומסע אנושי מופלא. זכיתי להופיע ברחבי הארץ במסגרת כינוס "הקהל", כינוסים בהם בני נוער לומדים לקחת אחריות ולקבל החלטות. עמדתי מול אלפי בני נוער מדהימים, שרתי וסיפרתי על הדרך שלי למוזיקה, על הניצחון שלי יחד עם המוזיקה אל מול המכשולים והאתגרים, וגיליתי שדווקא החולשה שלי לעמוד ולדבר היא שנתנה כוח.
מתוך המילים הפשוטות והכנות נגלית עצמה שעברה ממני והלאה, העצמה לא הייתה שלי ולא בזכותי, אלא כוח שהפך מיחיד לרבים, הכוח שיש לכולנו להעביר הלאה ולהתעצם.
הנה קצת ממה שהיה שם:
ואם אפשר גם לקשר את זה לפרשת השבוע, אדרבא. יתרו היה שליח של הקב"ה לבשר למשה את כוחה של השפעה מיחיד לרבים: תשפיע את כוחך לשרי מאות, והם ישפיעו את כוחם לשרי עשרות וכן הלאה.
בעיני כל אחד הוא שליח, כל אחד הוא מנהיג, בעיקר במשימות הקטנות של החיים, תלמדו מיוסף.
השיר היפיפה "כנפי רוח" מתאר את זה יותר טוב ממני, הקשיבו:
שבת שלום!
מתי.
---
מתוך מגזין ערוץ 7