"לפני כמה חודשים שתיתי לימונדה על גג בהרצליה, עם פוליטיקאי ישראלי בכיר שהציע לי להצטרף למפלגת המרכז".
כך, בחודש תשרי תשנ"ט, פתח יאיר לפיד את טורו הקבוע במוסף 'סופשבוע' של מעריב.
אצל לפיד אף פעם אין פגישות סתם, תמיד מעורבים שם תיאורים של מאכלי גורמה או משקאות מכל סוג שהוא.
את ריקי כהן מחדרה הוא בדה מלבו מול כוסות קרטון עם קפה קר. את חברת מפלגתו עדי קול הוא ניסה לפייס על יין אדום ודיאט ספרייט. לא מכבר סיפר על סעודה משותפת עם שגרירים אירופיים שכללה "מנות מעודנות של קרפצ'יו סלמון". מין טכניקה סיפורית מייגעת שעדיין, מסתבר, מהלכת קסם על רבים ממעריציו בדרכם אל הקלפי.
אבל אז, חודשים ספורים לפני בחירות 1999, לא היה קרפצ'יו סלמון אלא רק לימונדה. אולי בשל כך סירב לפיד להצטרף למפלגת המרכז החדשה של רוני מילוא (ובהמשך גם של מרידור, מרדכי וליפקין-שחק) ואף יצא בשצף קצף נגד הרעיון של מפלגת מרכז בישראל. "המרכז של מה?" תהה באותו טור במעריב, "בין המרכז-שמאל של מפלגת העבודה למרכז-ימין של הליכוד אין שום שבר סורי אפריקאי. אפילו לא תעלת ביוב... שתיהן הן (כמעט) אותה אחת". ואילו על המפלגה החדשה כתב: "תחת כיסוי המילה 'מרכז' הם יוכלו לרוץ לבחירות בלי להתחייב לדבר".
לפיד כבר לא כותב טור פובליציסטי על בסיס שבועי. במקום זאת הוא מפרסם סטטוסים בפייסבוק על בסיס יומי. "בדיוק היום לפני שלוש שנים", הזכיר שם בגאווה בסוף השבוע שעבר, "'יש עתיד' התמודדה לכנסת והפכה למפלגת המרכז הגדולה בישראל". באותו יום ממש, בריאיון למיכאל טוכפלד ב'מקור ראשון', הצהיר לפיד: "אני לא שמאל מוסווה אלא מרכז ישראלי". שבע עשרה שנה חלפו מאז פגישת הלימונדה, והטיעונים של לפיד הצעיר נגד מפלגות מרכז נותרו תקפים כשהיו. רק לפיד עצמו השתנה, והעקביות היחידה שנותרה בו היא טכניקת האזכור של מאכלים ומשקאות בסיפורי פגישותיו.
פה קבור הרצח
לא שהחלפת דעות במהלך שנות חיים היא בהכרח דבר רע. מותר לו לאדם לשנות את עמדתו ולהחליט שמפלגת מרכז היא לגמרי סבבה. אמנם מפלגות הימין והשמאל לא התרחקו זו מזו מאז תשנ"ט – למעשה הן חוו התקרבות דרמתית, בעיקר המרכז-ימין לכיוון המרכז-שמאל. אבל למי אכפת, כשממילא המאבק הוא יותר אישי ופחות אידיאולוגי. אם ציפי ובוז'י יכולים לרוץ לראשות הממשלה תחת כיסוי המילה "מרכז", בלי להתחייב לדבר מלבד שמירה על נתניהו מאוחדת, מדוע לא יאיר?
הבעיה הגדולה עם לפיד נעוצה לאו דווקא בזגזוג, אלא יותר ברגעים שבהם יוצא לפיד הישן. רגע כזה הגיע במהלך אותו ריאיון אחרון ב'מקור ראשון'. המראיין מיכאל טוכפלד מזכיר שם ללפיד את התבטאותו בכנס הרצליה, לפני כשנה וחצי, על הכסף שקבור איפשהו בין איתמר ליצהר. האם הוא היה אומר את הדברים גם היום? על כך עונה לפיד: "התחרטתי אחרי דקה שהזכרתי את איתמר, בגלל משפחת פוגל. היום הייתי מדבר על יצהר ותפוח".
וזה כל הלפידיזם בקליפת אגוז. רצח משפחת פוגל באיתמר התרחש יותר משלוש שנים לפני אותו נאום. הוא נותר קבור איפשהו בתודעתו של לפיד וגרם לו להתחרט על אזכורו של היישוב בהקשר שלילי. מדוע דווקא הרצח הזה עורר פתאום את רגישותו של האיש? ומדוע הוא ממשיך גם כעת ללכלך על היישובים השכנים יצהר ותפוח, למרות שגם הם סבלו פיגועים קטלניים? האם לפיד לא שמע על אביתר נאפו בורובסקי, בחור חמד מיצהר שנרצח בצומת תפוח לפני פחות משלוש שנים? האם צריך להגיע עד טבח בני זוג וילדים כדי למחוק את שם היישוב מנאום שיסוי פוליטי? ואולי האיש, שתודעתו לא מגובה בדרך כלל בבדיקת עובדות, פשוט לא זוכר את כל הפיגועים?
רצח אחר שהתרחש ביצהר דווקא כן זכה להתייחסותו של לפיד. זה קרה בחודש אב תשנ"ח, חודשיים בלבד לפני סיפור הלימונדה. שני תושבי המקום, הראל בן נון ושלמה ליבמן, נורו למוות במהלך שמירה על היישוב. ימים אחדים לאחר מכן, בטור שלו במעריב, לא היסס לפיד לתקוף את מתנחלי הימין הקיצוני תוך הפגנת ניכור כלפי שני הנרצחים. "אחרי הפיגוע ביצהר, בסוף השבוע שעבר, גיליתי בלב נשבר שלבי אינו נשבר. זה נראה לי רחוק ומרוחק, מדכא ומנותק כמו סכסוך שבטי במרכז אפריקה... לאט-לאט, ואחר כך מהר יותר ויותר, איבדנו את הקשר הרגשי איתם... כשאינך יכול להבין את חייו של אדם, אינך יכול להבין גם את מותו".
ההבחנה שיוצר כיום לפיד בין איתמר ליצהר מוכיחה שלפחות בעניין הזה – מעט מאוד השתנה. לפיד לא מפריד בין מקומות מוכי פיגועים למקומות שקטים – וכי למה שיעשה דבר מטופש שכזה? – אלא בין מעשי רצח שהזיזו לו לכאלה שהזיזו לו פחות. רצח משפחת פוגל תפס נפח תקשורתי, כפי שעשה זאת מאוחר יותר רצח משפחת דוואבשה, ובמקום שבו קיים נפח תקשורתי נמצא גם לבו של יאיר לפיד. זוהי רגישות ריקה, חלולה, רגישות של צופה ריאליטי שברגע זה צפה בהדחה כואבת, רגישות של פוליטיקאי שיעשה הכול בדרך לראשות הממשלה. עד כמה הרגישות הזאת חסרת משמעות אפשר היה לשמוע ערב הבחירות האחרונות, בעימות בין ראשי המפלגות באולפן ערוץ 2. "אריאל זה לא איתמר", אמר שם יושב ראש 'יש עתיד', "ההתנחלויות המבודדות רק גורמות נזק". משפחת פוגל או לא, מהרגלים ישנים קשה להיפטר. באותו עימות טלוויזיוני, אגב, ישבו המתמודדים מול שולחן ועליו כמה כוסות מים.