עוד פיגוע, ועוד קבר טרי נסגר ושלט עם שם הנרצחת מונח עליו, עוד חיים מלאי עשייה נגדעים על ידי צעירים שונאי יהודים.
ושוב התמונות של הנשים המקסימות, פוסטים שכתבו המתארים את יופי אישיותן.
ובין לבין אבא של מורה נפטר, בן של חברה התאבד. כל כך הרבה חיים שמסתיימים ברגע אחד, ללא הכנה, ומשאירים חור גדול ועמוק שהמשפחה צריכה להתמודד איתו, וגם עם ישראל מנסה להתמודד עם הכאב היומיומי הזה.
ואתה שואל את עצמך מהי מטרת החיים? למה אנו חיים פה אם ברגע אחד הכל יכול להיגמר?
אתה גם יכול לשאול את עצמך –אם ברגע הכל יכול להיגמר, אז מה עלי לעשות כאן בעולם כדי שאשאיר חותם חיובי? כדי שאפתח לי טרקלין שם בעולם למעלה?
השבוע חילקנו תעודות, קודם כל הקראתי לתלמידים את "הנימה האישית", מה אני כתבתי להם בתור המחנכת. חשוב לי לשדר להם שהמידות וההתנהגות מבחינתי זה החלק החשוב בתעודה, הציונים הם בהמשך.
הדגשתי לכל תלמיד את תכונותיו הטובות וכמה בידיו להעצים אותן. הרי זו מטרתנו בחיים, להתקדם ולהיות טובים.
סיפרתי להם בשיעור של סיכום המחצית כיצד לאחר התאונה, בנסיעה לבית החולים החזקתי את ליבי והרגשתי כיצד חיי נתונים באותם רגעים בידי ריבונו של עולם, כיצד ההחלטה בידיו האם אמשיך לחיות או שחיי מסתיימים בגלל התאונה הזאת.
התחננתי ובקשתי שישאיר אותי כאן למטה כי כנראה שיש לי עבודה רבה לעבוד לפני שאגיע למנוחה ולנחלה.
לא ידעתי ולא חשבתי שהמצב של איתן מיכאל יהיה כל כך קשה וכל כך ארוך שאין לדעת את סופו.
הקב"ה מביא אותנו לפה כדי שנעבוד, נשפר את המידות שלנו, נתמודד עם קשיים רבים וכך מידותינו יזדככו.
איתן מיכאל שוכב לידי במיטה, גופו רפוי, אם לא אתייחס אליו, הוא יכול לשכב כך הרבה זמן מבלי לזוז.
הלב שלי נצבט מכאב. עיניו בוהות באוויר ואני חושבת לעצמי איך אפשר כעת להגדיר את הילד המתוק שלי?
מצד אחד אם אפנה אליו הוא שומע ויכול להגיב תגובה כלשהי, אך מצד שני הוא שוכב ולא זז, איזה כאב לב זה שאלה המחשבות שלי.
מה תפקידו כעת פה בעולם? כמה זמן הוא יהיה ככה? מה מצבו הגופני? תמיד יש בי פחד שגופו ייחלש ויקרה לו משהו.
מסתבר שתפקידו זה תפקידנו.
הכאב הזה המלווה אותי בכל רגע זוהי עבודה. לראותו בכל יום יורד מההסעה מכורבל בתוך שמיכה, חצי ישן חצי ער, לא זז, לא מספר לי מה היה בגן, להוריד לו כל פעם את הסדים, להרגיש את טונוס הגוף עולה, לבקש ממנו שיספר לי מה עבר עליו היום ולא לקבל מענה...
לשבת איתו על הספה, לשמוע את הבכי שלו שהוא רעב, שוב לטחון לו אוכל, שוב לנסות לדחוף לו עוד כפית ועוד כפית העיקר שישמין, זוהי העבודה שלי
לראות את הלל מתפתחת, מצביעה על איברים בגוף, ואיתן מיכאל שומע את קולה ומחייך, אך לא מזהה את האברים, זהו עוד חלק בעבודה. לא להשוות, להבין שזהו מצבו כרגע ולקבלו באהבה.
לא לעבוד עוד שעות בעבודה כי אני צריכה לחזור הביתה בשעה שלוש כדי לקבל את בני המיוחד והסיעודי מאה אחוז, זהו התגברות על הרצון שלי להתפתח יותר, לתרום עוד.
איתן מיכאל מחייך כשאני פונה אליו, ב"ה קצת מחייך כשאני מדגדגת אותו, כל המחשבות זזות ברגע שאני מקבלת חיוך. לראות את הצד הטוב, את ההתקדמות שלו ולא את החסר, גם צעדים בעבודת המידות.
ב"ה הקב"ה נותן לנו עבודה, ואומר לנו תעבדו, תתקדמו, תעמדו בניסיון, זה רק לטובתכם, רק לקדם אתכם.
ובמציאות הקשה בה אנו חיים כיום במדינה, בה חיים נקטעים באבחת סכין, צריך לחפש את הטוב, להתפלל שנראה כבר את הסוף של הכאב הזה, להוסיף טוב לעולם.
זה גם מה שאני מרגישה בכל פעם כשכבר אין לי כח להתמודדות הזאת, שאני לא רואה את הסוף, שיש לנו עוד דרך כל כך ארוכה לעבור איתו, אבל כנראה שבכל הדרך הארוכה הזאת אני אוספת מידות טובות, תובנות, הסתכלות אחרת על החיים, והבנה שבורא העולם יודע הכי טוב מה טוב לנו, והוא הבמאי הכי מוכשר שיכול להיות, עלינו רק להיות ניצבים בסרט המופלא הזה.
----------------------------------------------
למעוניינים להתייעץ איתי בנושא של כלי האימון ואלה המבקשים כלים נוספים, אשמח שתכתבו לי: [email protected]
ריעות לוי, גרה בגרעין התורני ברמלה. מאמנת אישית, עובדת בתיכון איתן ברמלה. אם לארבעה ילדים. בי' באייר תשע"ג עברה משפחתה תאונת דרכים קשה, בנה הקטן נפגע בראשו, היה בתרדמת וכעת הוא בתהליך של התעוררות.