בבחירות 2013 ניהלה יו"ר העבודה דאז, שלי יחימוביץ', קמפיין בחירות שמדגיש את המחאה הכלכלית ומצניע את חילוקי הדעות בנושא המדיני.
הסיבה לכך הייתה שהוויכוח המדיני עקר נוכח הסירוב הפלשתיני. בהתחלה נראה היה שהקו האסטרטגי עובד, אבל כשנגמרו הבחירות ו'יש עתיד' עקפה את העבודה בכמות המנדטים, החלה הביקורת על האסטרטגיה שנקטה יחימוביץ'. ח"כ אראל מרגלית, לדוגמה, אמר: "היינו צריכים לדבר בצורה יותר ברורה על סדר היום המדיני. אין ספק שהצבעת המחאה היא גם כלכלית אבל גם מדינית". בהמשך, כשהתמודד יצחק הרצוג מול יחימוביץ' על ראשות המפלגה, הוא ניצל את הביקורת הזאת כדי לכבוש את ראשות העבודה.
עברו שלוש שנים, והפעם זהו הרצוג שאמר השבוע לנשיא צרפת פרנסואה הולנד: "על אף היותי חסיד גדול של חזון שתי המדינות אנחנו צריכים להיות ריאליים, והחזון לא יכול להתממש עכשיו". על כך הגיבה חברת הכנסת יחימוביץ': "דבריו של הרצוג לנשיא הולנד שגויים ויש בהם משום פזילה לימין". שלי יחימוביץ' מוכיחה שוב את חוק מיילס הקובע כי "עמדתך נקבעת על פי מקום מושבך". זהו כלל שונה מהכלל "דברים שרואים מכאן לא רואים משם", כי בוודאי לא נתגלו ליחימוביץ' או להרצוג חידושים שלא ידעו עליהם לפני שלוש שנים שגרמו להיפוך בעמדותיהם. הרצוג זקוק לכניסה לממשלה כדי להציל את מנהיגותו, ויחימוביץ' - מאותן סיבות - לא תרשה לו.
גם שר הביטחון משה יעלון מגשים את חוק מיילס ביחס לבתים בחברון. להקריא לו את מה שהטיח בזמנו באהוד ברק באותן נסיבות, כפי שעשו השרים אלקין ולוין, לא יועיל לחלוטין. יעלון יושב היום במקום אחר, כשר שמגבה את נתניהו וזוכה בתמורה לגיבוי ממנו. לכן הוא נשמע כמו דן מרידור ומגן על "שלטון החוק" בחברון, בשעה שהבדואים במימון האיחוד האירופי מצפצפים על חוקי הבנייה בריש גלי.
השלום שמפריע לאובמה
לפני עידן אובמה חדשות על התקרבות בין ישראל ובין הסונים היו תופסות כותרות. אולם בשבועות האחרונים חדשות כאלה מגיעות בצרורות, אך זוכות ליחס אחר. חשיפתו של מנכ"ל משרד החוץ דורי גולד שישראל מקיימת יחסים מתחת לשולחן עם כל מדינות ערב המתונות, ודברי נתניהו שהלוואי שישראל הייתה מקבלת מהאיחוד האירופי את היחס שהיא מקבלת ממדינות ערב – חדשות כאלה היו אמורות להפוך לשיחת היום במסדרונות הדיפלומטיים בעולם.
כך גם היפוך המשוואה שביצע נתניהו בריאיון עם פאריד זכרייה: אם פעם סברו ששלום ישראלי-פלשתיני הוא תנאי מוקדם להתפייסות עם העולם הערבי הרחב, טען נתניהו, כעת התהפכו היוצרות ושלום עם מדינות ערב המתונות עשוי להשפיע לטובה גם על העימות הישראלי-פלשתיני. לא שמענו כל הכחשה מהמפרץ לדברים. בימי הנשיא רייגן נעשה ניסיון לגבש שותפות אנטי-סובייטית בין ישראל לערב הסעודית, רעיון שנתפס בזמנו כהזוי, כפי שאכן אושש על פי תוצאות המהלך. עתה הרעיון הזה מתגשם, כאשר האויב המשותף לישראל ולמדינות ערב הוא הרפובליקה האסלאמית של איראן.
ובכל זאת איננו עדים לקורת רוח בעולם מתהליך זה, היות שהוא מתנגש עם תפיסת ממשל אובמה ואירופה אשר רואים באיראן בן יקיר. הנשיא רוחאני עורך ביקור באירופה ושם הוא מפזר חלק מהכסף שהופשר בזכות הסכם הגרעין. 18 מיליארד דולר בחוזים כבר נחתמו באיטליה, נחתם חוזה ליותר ממאה מטוסי איירבוס בצרפת, ולפיתוי הכספי מתלווה נכונות של איראן להילחם בדאע"ש ולייצב את סוריה, ובכך לעצור את הזרם המתגבר של הפליטים. אירופה חזרה למדיניות הדיאלוג הביקורתי של תחילת המאה, המשלבת עסקים כרגיל עם כמה גערות קלות בנושאים כגון זכויות האדם.
לעומת היחס כלפי איראן, הסעודים הפכו להיות מטרה אופנתית ללעג של האמריקנים והאירופים, לאחר שכבר אינם זקוקים לנפט שלהם. המעטים שנחלצים לעזרת הסעודים הם פובליציסטים כגון צ'ארלס מור ב'טלגרף', ברט סטיפנס ב'וול סטריט ז'ורנל' ומקס בוט מהמועצה ליחסי חוץ, הנמנים על סנגוריה הבולטים של ישראל בזירה התקשורתית. מעל לכול, הוויכוח מושפע מהיחס לאובמה והמעין-הסכם שגיבש מול איראן. מי שמתפעל מההסכם וממחוללו לא ירשה לחדשות טובות להפריע לקונספציה הפרו-איראנית.
לא לפגוע בחינוך החרדי, כן לקלוט
חוק העמותות, חקירה של עזרא נאווי, פרס אמ"י לאריאל זילבר (אם כי לצדו, לשם האיזון, ניתן פרס ליהונתן גפן, שהתפאר פעם כיצד בילה את יום הכיפורים בכנסייה), ספר חדש באזרחות שמזכיר את אלטלנה - הדברים הולכים מדחי אל דחי מבחינת השמאל. עמוס שוקן ואחרים משוועים ללחץ חיצוני שישים קץ לאפרטהייד הישראלי. אולם אסור להשאיר את השמאל בלי שביב של תקווה, ולכן לאחרונה אנו רואים בעיתון 'הארץ' בשׂורה על סדקים מתרחבים בחברה החרדית עד כדי תחזיות של רעידת אדמה. ב'הארץ' מייחסים את השינויים לחדירת האינטרנט, וגם לעובדה שיותר חרדים חייבים לעבוד לפרנסתם ולצאת מגבולות הציבור החרדי. התקווה במחוזות השמאל היא, כמובן, שיתרחש מה שאירע לפני כמה דורות – התפקרות ומעבר לחילוניות, ואפילו לשמאל הקיצוני.
אינני יודע כמה מהכתבות מבטאות משאלת לב וכמה מייצגות את המצב בתוך הציבור החרדי לאשורו, אבל סיפור אחד של משפחה חרדית בבית שמש ראוי לעיון. לדברי אבי המשפחה, הוא ואשתו נאלצים לחנך את ילדיהם בבית, היות שבית הספר הממ"ד סירב לקלוט את הילדים נוכח הפערים בשפה (עד עתה למדו ביידיש) ובתחומים אחרים. אולי הנהלת בית הספר חשדה שהמעבר מהציבור החרדי לא ייעצר בממלכתי הדתי אלא ירחיק עוד יותר, ולכן התלמידים עשויים להוות בעיה.
גם אם קיים ויכוח בין הציבור הדתי-לאומי לציבור החרדי, בוודאי שבציבור הדתי-לאומי לא מעוניינים להיבנות מהתפרקות החברה החרדית, ולא ייתנו יד לעודד תהליכים כאלה במקרה שהם קיימים. אולם מאידך, אסור לנו להגיש כתף קרה במקרה שנפלה החלטה אצל משפחה חרדית להגיע אלינו. כשם שבתי ספר ממלכתיים-דתיים חייבים לקלוט ילדים ובני נוער ממשפחות חילוניות או ממשפחות עולים ולסייע להם להשלים את הפער, על אחת כמה וכמה עליהם לקלוט תלמידים מרקע חרדי.