בשבוע שעבר היה זה נפתלי בנט שיצא נגד בוגי יעלון. בנאומו בכנס המכון למחקרי ביטחון לאומי, בנט ביקר את היעדר היוזמה ואת המאובנות המחשבתית המאפיינת את מערכת הביטחון.
יעלון בתגובה האשים אותו בילדותיות ובחוסר אחריות, אבל בנט צדק. את מחיר המאובנות וחוסר היוזמה אנו רואים בכל שבוע ברשימה המתארכת של קורבנות גל הטרור. בשבוע שעבר זו הייתה דפנה מאיר הי"ד, האם והאחות שנרצחה בפתח ביתה בעתניאל. השבוע נוספה לרשימה הצעירה שלומית קריגמן, שנרצחה בבית חורון.
הצמרת הביטחונית של ישראל לא מצליחה למצוא תשובה לגל טרור הסכינים, שמפיל בנו חללים בקצב מדאיג של כשלושים הרוגים בארבעה חודשים. בצמרת צה"ל והשב"כ ממשיכים להיתלות בפתרונות מדיניים ולהסביר כמה חשוב המשך שיתוף הפעולה הביטחוני עם המשטר המושחת ומטפח הטרור של אבו-מאזן. מה זה אם לא מאובנות מחשבתית?
ובעוד יד ימינו הרכה של יעלון לא מצליחה לכופף את הנערים הערבים שולפי הסכין, יד שמאלו מתאגרפת בקשיחות כלפי יהודים המבקשים להרחיב את גבולותיו הצרים של היישוב היהודי בעיר אבותינו חברון. מסתבר שאם זה היה תלוי בשר הביטחון וביועצים המשפטיים השמאלנים הסובבים אותו, גם אברהם אבינו היה עובר נתיב ייסורים בלתי אפשרי לפני שהיה זוכה להיתר העיסקה שיאפשר לו לממש את קניינו בשדה המכפלה.
לא די שממשלות ישראל אינן עושות דבר כדי לאפשר ליישוב היהודי הקטן בחברון להתפתח, הן גם מדכאות את היוזמה הפרטית של יהודים יקרים שעושים במקומן את העבודה. הדרישה לבדוק את כשרות עסקת רכישת הבתים היא לגיטימית, אבל הבדיקה הזאת צריכה להיעשות כשהנכס עומד בחזקתם של הרוכשים היהודים, ובכל מקרה אינה צריכה להתארך מעבר למספר ימים. במציאות מטורפת שבה ערבי שמוכר נכס ליהודי נאלץ להתכחש לעסקה כדי להציל את חייו מסכנה ואת משפחתו מרדיפה, זוהי הדרך ההוגנת להתמודד עם טענות על מסמכים מזויפים ועסקאות לא כשרות.
עצם העובדה שהנושא הרגיש הזה נתון לטיפולו של יעלון היא הפרה של ההסכם הקואליציוני, שעל פיו המנהל האזרחי היה אמור לעבור לאחריותו של סגן שר הביטחון, איש הבית היהודי. אבל יעלון הזועף והחשדן אינו מוותר על שום בדל סמכות ולא מאפשר לאחרים לתפקד בסביבתו. הוא קושר היטב את נעליו הגבוהות ורואה בכל אחד בסביבה את הנחש שעלול להכיש אותו. כך הוא נהג גם כלפי גלעד ארדן, שעזב את תפקידו כשר להגנת העורף לאחר שגילה שמשרד הביטחון של יעלון לא משחרר לו את הסמכויות הנדרשות כדי למלא את תפקידו.
גם דני דנון, שכיהן כסגנו במשרד הביטחון, גילה שיעלון לא מותיר בידיו שום יכולת ביצוע, ולכן לא חשש מהפיטורין שהביא על עצמו כשביקר בפומבי את חולשת הממשלה מול החמאס. וכך, במקום להתמקד בנושאים ביטחוניים, מתעקש שר הביטחון להתעסק גם בנושאים משפטיים והתיישבותיים, כשיחסו הכנוע כלפי משפטנים שמאלנים ואקטיביסטים מזכיר את זה של ידידו הטוב בני בגין. ישנם אמנם ראשי מועצות ביו"ש שהתלות שלהם בשר הביטחון גורמת להם לכנות את יעלון ידיד ההתיישבות, אבל המעט מדי שהוא עושה לא מצדיק את התואר הזה.
חבר הכנסת סמוטריץ' צדק השבוע כשהודיע שיימנע מלהצביע עם הקואליציה ויגרום לה להפסיד בהצבעות עד שהיהודים בחברון יורשו לחזור לבתים שרכשו. הניסיון שרכש בהעברת חוק החטיבה להתיישבות ובאישור תקציבים בוועדת הכספים מוכיח שרק בכוח אפשר לאלץ את ראש הממשלה לקיים הסכמים קואליציוניים ולנהוג כבוד בשותפיו מהבית היהודי. לא צריך להפיל בגלל זה ממשלה שלא תהיה ימנית ממנה, אבל מלבד מהפלת הממשלה יש עוד הרבה דרכים יעילות להביע אי שביעות רצון במציאות שבה כל אצבע בקואליציה היא קריטית. אבל סמוטריץ' אחד זה לא מספיק כאשר הסיעה לא עומדת מאחוריו - אם לא במאבק פעיל אז לפחות בהסכמה שבשתיקה. חבל שנפתלי בנט, שבעצמו יודע היטב כמה חשוב וצודק לכופף את העקשנות של יעלון, לא נתן יד למאבק הזה.
יש לקוות שהתבונה תנצח ובשבוע הבא יינתן האישור לכניסת היהודים לבתים. אם זה לא יקרה, על סיעת הבית היהודי כולה להצטרף למרד הקואליציוני של צעיר הח"כים בשורותיה.
זהירות, מקרתיזם
בטור 'רביבים' בגיליון זה מגלה הרב אליעזר מלמד שלפני שנה הוא התפטר מכהונתו כראש ישיבת הר ברכה – עובדה שאינה ידועה לציבור. המניע להתפטרות השקטה הוא הרצון לשמור על חופש הביטוי של הרב, בלי שתלמידי הישיבה שמשרתים בצה"ל במסגרת ההסדר ייפגעו מכך.
כזכור, בימי כהונתו של אהוד ברק כשר הביטחון החליטו ראשי צה"ל לשלול מישיבת הר ברכה את מעמדה כישיבת הסדר. ההחלטה שללה מתלמידי הישיבה את האפשרות להתגייס לצה"ל במסלול השירות של בני ישיבות ההסדר. הנימוק שניתן לצעד הקיצוני והדורסני היה עמדתו ההלכתית של הרב מלמד, שיסודה בפסיקה של גדולי ישראל שמאות רבנים הסכימו לה, לפיה פקודה לעקירת יישובים נוגדת את ההלכה ואסור לקיימה. כמו כן זעמו בצה"ל על דברי ביקורת שונים שכתב הרב מלמד, בעיקר בטורו 'רביבים', על תפקודם של מערכת הביטחון וראשיה בפרשיות שונות.
מי ששללו מישיבת הר ברכה את מעמדה כישיבת הסדר ביקשו בדרך זו לפגוע בחופש הדעה והביטוי של ראש הישיבה ולחסוך מעצמם דברי ביקורת. הרב מלמד בחר לשמור על חירות הביטוי והמחשבה שלו, וכדי שתלמידיו לא יהפכו לבני ערובה בידי מערכת הביטחון העדיף להתפטר מראשות הישיבה, לאחר שזו הוכרה מחדש כישיבת הסדר.
הגילוי הזה על התפטרותו של הרב מלמד מתפרסם בימים שבהם השמאל הישראלי רואה את עצמו כנתון לרדיפה ולסתימת פיות. שרת התרבות מבקשת להעביר לידיה את הסמכות של משרד האוצר לשלול תקציבים ממשלתיים ממוסדות תרבות שיצירתם מנוגדת לערכיה ולחוקיה של מדינת ישראל. רגב מבקשת למנוע מצבים מעוותים כמו אותה הצגה במימון ממשלתי שגיבורה הוא מחבל שרצח חייל צה"ל. כצפוי, אמני ישראל, שהתרגלו לנשוך את היד שמאכילה אותם ולהשליך רפש בפרצופו של הציבור הישראלי שמממן אותם, זועקים געוואלד.
במשרד החינוך כותבים ספר לימוד באזרחות שמבטא את ערכי היהדות והציונות של רוב הציבור בישראל, ושר החינוך בנט סופג אש. עמותות השמאל הנאבקות בחיילי צה"ל ומכפישות את שמה של ישראל, נלחמות נגד צעדי חקיקה שנועדו לחשוף את פרצופן האמיתי, כמי שממומנות בידי מדינות זרות ומשרתות את האינטרסים שלהן.
את הזעקות נגד המקרתיזם והדיקטטורה לא שמענו בימים שבהם תלמידי ישיבת הר ברכה אולצו לבחור בין המשך לימודים בישיבה שלהם ובין האפשרות להתגייס לצה"ל במסגרת ההסדר. כלי התקשורת שזועקים היום נגד השרה רגב והשר בנט דווקא תמכו אז בצעדים הדורסניים של שר הביטחון וראשי צה"ל. קשה היה למצוא אז איש תקשורת בעל דעות ליברליות שיצדד בזכותו ובחובתו של רב ופוסק הלכה ידוע לגבש באופן חופשי את דעתו ההלכתית ולהביע אותה ברבים.
בשמאל הישראלי ייאבקו על קדושת חופש הביטוי האמנותי ועל חובתה של מדינת ישראל לממן יצירות תרבות שמנאצות אותה. במקביל ימשיכו אותם אמנים ותומכיהם לתמוך בזכותם של פוליטיקאים מהשמאל להכתיב לבית המדרש התורני מה מותר לו לחשוב ובאילו דעות אסור לו להחזיק.
לתגובות: [email protected]