הרב אלי סדן, ממקימי המכינה הקדם צבאית בעלי ומחשובי רבני הציונות הדתית, מוציא השבת חוברת העוסקת בפרשות שונות הנוגעות לציבור הדתי-לאומי.
בחוברת "מי את הציונות הדתית? שו"ת [shoot] מימין ומשמאל", מתייחס הרב לפרשות האחרונות שהסעירו את הציונות הדתית, ביניהן ה'הדתה' הקיימת היום בצה"ל, הדמוקרטיה והחילונות. הוא גם לא מהסס לנקוט בלשון חריפה כשצריך, כשהוא מדבר על פרשת דומא, שהסעירה לאחרונה את הציבור הדתי.
"האמונה בה', הנותן לך כח לעשות חיל, מחזקת ומעודדת, אך בשום אופן אינה גורעת אפילו במילימטר מחובת האחריות וההשתדלות המבצעית של המפקד", הוא טוען ואומר שלא קיים הבדל בין מפקד דתי ללא דתי.
הוא מתייחס גם לסוגיית ה"הדתה" בצה"ל, או כפי שאחרים מכנים אותה, "השתלטות", עליה הוא אומר, "הדתיים מגיעים לצבא כמו כל עם ישראל, דרך הבקו"ם, משובצים על ידי קצין מיון, וכל דרכם הצבאית מוכתבת ע"י מפקדי הצבא. האם הכותב מציע לסמן בבקו"ם מי בכיפה ומי בלי?".
מנגד, אומר הרב על הציבור החילוני ש"רובו מעוניין במדינה שיש לה צביון יהודי גם על פי הגדרת התורה", ו"אין שום כוונה ליצור מדינה שתכפה על הציבור החילוני את ההלכה!", כלשונו. "אני סבור שאסור שתהיה כפייה תרבותית", ומחנך את תלמידיו שלא לשכנע אף אחד בצדקת דרכם, ולהוכיח שהם טובים מן הזולת. "חיה את החיים שלך בעומק, היה מלא שמחה ואמונה", הוא אומר על הדרך שהוא מתווה לתלמידיו.
על אירועי דומא כותב הרב דברים חריפים, כאמור: "אירוע דומא הוא בגדר שפיכת נפט ובנזין. לא רק שזוהי טיפשות לחשוב שנקמה מעין זו על רצח מלאכי רוזנפלד תרתיע מישהו, אלא שהיא פועלת פעולה הפוכה ומגבירה את המוטיבציה של הערבים לבצע פיגועים. באופן זה הרוצח הנ"ל אחראי בעקיפין גם לדם יהודי שנשפך בעקבות מעשיו", הוא קובע (ההדגשה במקור).
"כשנער צעיר גדֵל ושומע כל הזמן שההנהגה היא ימין קיצוני, שהיא הזויה וחסרת אחריות, והפנאטים משתלטים על עמדות מפתח – למה שירצה להתנדב?", הוא שואל.
מכאן קורא הרב להבנת דרכה של הציונות הדתית, ש"אינה חילונית ואינה חרדית", כלשונו, אלא "מסירות למדינה, לאומה ולדור כולו".
"אני סבור שאנו צריכים להמשיך להיות שותפים מלאים. זה בהחלט לא פשוט אבל אפשרי", הוא כותב, וקורא לציבור הדתי להשתלב בחברה הישראלית דרך דו-שיח והשתלבות בצבא.
זוהי אינה הפעם הראשונה בה בוחר הרב סדן להפיץ את משנתו, בה נוקטים רבים, ע"י חוברת. קדמו לה החוברות "להוסיף אור", ו"קריאת כיוון לציונות הדתית", שנכתבה לאחר הגירוש מגוש קטיף.
