זה קורה בכל שנה כבר שלוש עשרה שנים. כמעט התרגלנו. מתחילה עונת העצבים, העלבון והזעם בימין הישראלי, יש מקומות שקוראים לתקופה הזו 'העונה החדשה של ארץ נהדרת'.
ניתן לשער שגם השנה, כמו בכל השנים הקודמות, יגרור כמעט כל משדר של התכנית, שהוגדרה זה מכבר כ'מדורת השבט' הישראלית, מאמרים נעלבים של חברי כנסת, אנשי התיישבות, עיתונאי ימין ופובליציסטים (ומניסיון העבר, יכול להיות שגם אני אהיה שם). אולי יחמיר הזעם עד לכדי עתירות לבית המשפט בעוון לשון הרע והוצאת שם רע, ואולי גם אל הכנסת יגיעו ביטויי הכעס ואל דיונים סוערים יזומנו בסך נציגיהם עלי אדמות של מולי שגב ושאר יוצרי התכנית. אולי גם נראה עצומות 
עתירות, הפגנות, מחאות, חרמות וביקורות הן בדיוק הוכחת ההצלחה שלה נזקקים יוצרי התכניות הללו, ואת זה הימין מעניק להם ביד רחבה
הקוראות להחרמת התכנית בתקווה לבריחה המונית של מפרסמים מהתכנית המקוממת, מה שאולי יטריד מעט את מנוחתם של עורכי התכנית וקברניטי ערוץ 2, ואולי אפילו יחריפו הזועמים את קריאותיהם לכדי חרם על הערוץ כולו. אולי.
כל אלה, חברים יקרים, על פי ניסיון העונות שקדמו, עושים שירות מצוין ומעולה, בעיקר ליוצרי התכנית ושחקניה (המוכשרים, תגידו מה שלא תגידו).
אנשי 'ארץ נהדרת', כמו אנשי כל תכנית סאטירה אחרת, יודעים שמטרתו של כל מערכון וכל הגיג שהם משגרים למסך שלנו הוא לגעת בנו הצופים בצורה כלשהי. זה יכול להצחיק ויכול להכאיב, יכול לעצבן ויכול לדרבן, יכול לקומם ויכול לרומם ובלבד שמשהו יקרה לנו, שמהמערכון שלהם נצא שונים מכפי שנכנסנו אליו. עתירות, הפגנות, מחאות, חרמות וביקורות הן בדיוק הוכחת ההצלחה שלה נזקקים יוצרי התכניות הללו, ואת זה הימין מעניק להם ביד רחבה. ניתן לשער שאיפשהו במרתפים החשוכים (כך תמיד מכנים את המקומות הללו) של הפאבים בתל אביב (תמיד זה קורה שם, לא?) יושבת חבורתו של מולי שגב ועל כל זעקה, זעם, עברה וחרון אף של הימין משיקים שם כוסות ובהן משקאות שמעולם לא שמעתי את שמותיהם.
כבר בתכנית הראשונה של העונה הנוכחית הבהירו אנשי 'ארץ נהדרת' באופן חד ברור ובלתי מתכחש למציאות שהם אנשי
כולם יודעים מי נגד מי וכמה כמה, ועכשיו רק נשאר לכל אחד להחליט אם הוא רוצה לראות את זה, לצחוק (כי מה לעשות, הם מוכשרים, ואת זה כבר אמרנו) להתעצבן ולהמשיך הלאה, או שהוא מעדיף לעשות משהו חיובי אחר בחמישים דקותיה של התכניתשמאל. תם עידן ההתייפייפות והניסיון לטעון לאובייקטיביות או לאיזון בין ימין ושמאל. בעבר הכול היה מסובך הרבה יותר. נדרשות היו אז הוראות צפייה עבור צופה התמים שהתקשה להבין את המניפולציות והסיבובים שעשו עליו. הוא, התמים, היה רואה שצוחקים גם על פואד וגם על בוז'י ואפילו על פרס, אז סימן שהכול בסדר, יש איזון ומותר לדרוך על נתניהו, בנט או יצחק שמיר המנוח. לקח זמן עד שגם הוא, התמים, הבין את ההבדל בין ההומור שמופנה ימינה, הומור שדורך על ראשיהם של מנהיגים ומתאר אותם כהזויים, מושחתים ומסוכנים, לבין ההומור שהופנה שמאל, הומור שסונט באנשי השמאל על כך שהם לא מספיק רציניים, על שהם אנמיים, חלושים ואינם נלחמים על עמדתם הצודקת וההגיונית. משני סוגי ההומור הללו התוצאה והמסקנה ברורה – השמאל צודק והימין אינו אלא אסון, אלא שבגלל טעות היסטורית ותחמנות של מנהיגיו הימין עדיין בשלטון, ואילו השמאל צריך את דירבונם של הסטיריקנים כדי שסוף סוף יואיל לצאת מהאדישות ההרצוגית שלו למאבק על עמדותינו הצודקות.
כל זה היה פעם. בעונה זו אנשי 'ארץ נהדרת' כבר לא מסתתרים. במערכון על 'השתולים' נחשפו כל פעילי השמאל שהתקבצו למקום אחד כשתולים, איש איש וסיבותיו, איש איש ושולחיו, ואז, כשנשאלה השאלה 'אם כולם כאן שתולים אז איפה השמאל האמתי?' הגיעה התשובה עם הפניית המצלמה לעבר מצלמה אחרת שמאחוריה עמדו חברי צוות ההפקה והכתיבה של התכנית, לאמור 'הנה אנו השמאלנים האמתיים, אלה שלא נחבאים ולא מסתתרים'. ואם לא הבנו מה הם רוצים לרמוז לנו עברה על המסך אחת מאנשי ההפקה כשהיא לבושה בחולצת 'שוברים שתיקה'.
בקיצור, די לתחפושות, כולם יודעים מי נגד מי וכמה כמה, ועכשיו רק נשאר לכל אחד להחליט אם הוא רוצה לראות את זה, לצחוק (כי מה לעשות, הם מוכשרים, ואת זה כבר אמרנו) להתעצבן ולהמשיך הלאה, או שהוא מעדיף לעשות משהו חיובי אחר בחמישים דקותיה של התכנית. משום מה נראה לי שלמרות הכול ועל אף חריקות השיניים, ציקצוקי ה'רשועים ארורים' ושערות השיבה שמגדל הימין מול אייל קיציס וחבריו, הימין הישראלי ימשיך לצפות, לצחוק ולהתעצבן. זכותו.
אבל יש עוד משהו, אולי ברוח יום השנה לפטירתו של השר הגאון אורי אורבך ז"ל, שמאמרו 'הטובים לתקשורת' חולל מהפכה של ממש בציונות הדתית ושיגר טובים מבניה ומבנותיה אל זירת ההתגוששות התקשורתית. בעקבות המאמר ההוא נטועים כותבים, כתבים, עורכים ואנשי הפקה עמוסי כישרון ויכולת בצמתי התקשורת שלנו ולנגד עינינו מתחוללת תפנית איטית ועקבית. אולי ברוח המאמר ההוא נקרא כאן בקול: 'הטובים לסאטירה'.
התמים היה רואה שצוחקים גם על פואד וגם על בוז'י ואפילו על פרס, אז סימן שהכול בסדר, יש איזון ומותר לדרוך על נתניהו, בנט או יצחק שמיר המנוח. לקח זמן עד שגם הוא, התמים, הבין את ההבדל בין השנייםיש בציונות הדתית ובכלל בימין לא מעט כישרונות הצחקה לא מבוטלים (ואני לא מדבר על כל מי שהיה לפני עשור רב פורים. כזה גם אני הייתי. אני מדבר על כישרונות של ממש) המסוגלים בהינף מערכון לנער כמה משיגיונות הפוליטיקה שלנו, להציב זרקור על יפי נפש שראוי להטיל כמה ספקות באשר ליפייפותם האמתית, להזכיר למנהיגי העם שלנו מי עומד מולנו ומה מטרותיו האמיתיות, להעלות על נס את הצביעות האירופית המנומסת ואת הדורסנות האמריקאית, ואת כל אלה ואחרים להגיש בעטיפת צלופן של הומור בועט ונשכני.
עשו את זה לא רע בכלל ב'לאטמה' ובהבלחות נוספות, אבל למרות ההצלחה המגזרית העניין אינו ממריא, ככל הנראה בשל קשיי תקציב. קל לגייס תרומה לגן שעשועים או למועדון נוער באחד הישובים, כאשר במקום הראוי יוצב כמקובל שלט הנצחה ראוי ומכובד, אבל קשה הרבה יותר לגייס משאבים לתכנית סאטירה חסרת שילוט מנציח, על אף שבכוחה של זו לשנות תודעה בעם כולו, מבני נוער ועד ראשי ממשלה ושרים, שגם הם, אם נרצה או לא נרצה, מושפעים מדעת הקהל ומתשואותיו.
אבל יש גם בשורה, בעיקר בעידננו שלנו. כיום הכול הופך קל ונגיש הרבה יותר. האינטרנט הופך כל ילד לבימאי קולנוע. יש לזה חסרונות רבים וידועים, אבל גם יתרונות לא מבוטלים – הצעדים הראשונים בדרכו של המוכשר התורן אל ההמון קלה הרבה יותר, ואם הוא יהיה באמת טוב, ואנחנו הרי מדברים על הטובים באמת, עם קצת מאמץ הצעדים הבאים כבר יגיעו בהמשך, אבל כדי שכל זה יקרה צריך להתחיל. אז יאללה, לעבודה.
והעיקר, אל תשכחו - יש לנו ארץ נהדרת!
---
מתוך מגזין ערוץ 7